תזכורת לעצמי שהקיץ רק בתחילת הדרך. הימים החמים האלה שלא עוברים ללא הרוח הקרירה של המזגן
שמכוון על 20 מעלות בכל רחבי הבית שלי תזכורת אחרת על כך שהחורף עוד יגיע.
הראש שלי ריק ממחשבות כי ניסיתי להכניס לתוכו את סמסטר הקיץ שמתחיל בעוד כמה ימים,
חומר הלימוד שאני מזכירה לעצמי שלא הייתי צריכה לעשות את זה ולחזור ללימודים אבל מסיבה לא ברורה בחרתי לעשות שוב.
אז איך אפשר שלא?
אולי החיפוש אחרי קבוצת חברים חדשה זה מה שגם לי לרוץ לתואר לנוסף.
או אולי הקושי להיכנס להריון. או אולי זאת פשוט דרך מקורית להתעללות עצמית שאני מוצאת למעניינת
מה שזה לא יהיה אי אפשר לחזור חזרה רק לנוע קדימה.
חיי המבוגרים הם לא פשוטים, הם מערבולות וטייפונים שמאוד קשה להילחם בהם,
החלטות שנעשות שלא תמיד אחרי מחשבות ארוכות גורמות לנו להיכנס לעוד יותר בלגן שלא תמיד אפשר לברוח.
אנחנו חלק מעולם גדול וחלק ממשהו גדול אפילו יותר מאיתנו.
אז... איך אפשר שלא ליפול?
בדרך כלל צריך אנשים טובים שיחזקו אותך וילוו אותך בדרכים שלך או שאתה תלווה אותם.
אז מה עושים שכל החברים שלך בוחרים ללכת לבד?
אז לא אני מאמינה שאני בנאדם רע, כן יש לי דברים שאני עושה שהם לא תמיד ההחלטה הכי טובה בעולם
אבל יחד עם זאת אני בנאדם טוב, אני משתדלת לעזור למי שאני יכולה ולתת יד למי זקוק לזה.
ובכל זאת... הם בוחרים ללכת לבדם.
אז איך אפשר שלא לתהות? האם זה מה שאני עשיתי או האם זה פשוט כי זאת אני?
אנחנו חיים בעולם של טכנולוגיה בעולם של לייק או לא והנה אנחנו ניצבים לבד...
אז בחיוכים בפייסוק ובתגובות של "געגועים מתוקה" בואו לא נעמיד פנים.
הגעגועים נגמרו מזמן כי עובדה אנחנו לא מתראים בכלל, ככה שהחיים ממשיכים לזרום האלה.
ואיש כבר לא זוכר... מי אתה באמת מחוץ לקופסת המתכת הקסומה הזאת ששולטת בחיינו.
מצד אחד מבודדת אותנו מהעולם החיצון,
מצד שני... גורמת לנו למצוא את עצמינו במקום אחר שבו אולי עוד נמצא אוזן קשבת,
מבט, או כמה מילים מוקלדות לזכר החיים.