עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
אילנהאורjulisee from the heartהדסThe dark
IM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drakesmooth criminalאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
-To Do List-
- לסיים תואר ׁׁ(V)
- צניחה חופשית (Vׂ)
- להפסיק לעשן (V)
- ללמוד לאהוב את עצמי
- להפסיק לאהוב אותו (V)
- להאמין
- לכתוב ספר
- לברוח לאי בודד
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


פרק 1

19/02/2014 18:51
Jenny
סיפור

לפני שנה:

 

הטלפון שלי צפצף את הצליל המעצבן הזה, הצליל שהעיד על תחילתו של יום חדש,

למרות ההתעלמות הברורה שלי ממנו, הוא כמובן לא היה יכול לקלוט את המסר

מה שהוציא אותי מדעתי, פקחתי את עיניי ולקח לי רגע אחד להבין איפה אני נמצא.

סיור מהיר בעיניי סביב החדר, הבנתי שאני נמצא בחדר בית המלון

הרמתי את עצמי מהמיטה וניסיתי למצוא את הבלקברי שלי, הבגדים שלי היו פזורים ברחבי החדר

והראש שלי פמפם בכל הכוח, ההנגאובר הזה בהחלט לא היה מבורך בבוקר הזה

פילסתי את דרכי בין הבקבוקים והבגדים והנה מצאתי אותו, דחוס בתוך הכיס של המכנס שלי

שלפתי אותו במהירות ורק עכשיו הבנתי שזה לא היה צלצול מעורר אלא אין ספור הודעות

שנאספו בתא הקולי שלי, שפשפתי את השיער השחור שלי וכיביתי אותו.

מנסה לאסוף את הרסיסים של הלילה הקודם.

השעה הייתה כבר צהריים, ובכלל לא זכרתי איך הגעתי לכאן, על המיטה הבחנתי בה

היא ישנה חזק כל-כך תהיתי לעצמי האם יכול להיות שזה לא היה רק האלכוהול אתמול בלילה

אבל הראש שלי לא נתן לי אפשרות להמשיך ולחפור בתוכו, הרגשתי זוועה וידעתי

שאני חייב לצאת מפה.

מיהרתי להתלבש בבגדים מאמש ולאסוף את החפצים שחשבתי שהיו איתי אתמול,

מצאתי את המפתחות שלי יחד עם הארנק על השולחן הקפה העגול בחדר והוצאתי משם

את שטרות הכסף שהיו בתוכו והשארתי אותם על השולחן,

לא הייתי בטוח מי הבחורה שהייתי איתה אתמול ולא רציתי לקחת סיכון מיותר.

מיהרתי לצאת מהמקום הזה, בלובי ניגשתי לפקידת הקבלה וביקשתי ממנה שיביאו לי את הרכב שלי

אולי המראה שלי על הבוקר מעט הלחיץ אותה, אבל היא ללא ספק ידעה מי אני

והיא עשתה את המוטל עלייה, ללא שאלות נוספות.

הבלקברי לא הניח לי ורטט לי בתוך הכיס, שלפתי אותו והפעם הייתי חייבל ענות.

"ג'יימס! מה נראה לך שאתה עושה?" זאת הייתה גלוריה העוזרת האישית שלי,

היא הייתה הבחורה היחידה בחיים שלי שהייתה יכולה להרשות לעצמה לדבר איתי בצורה כזאת

"אני יודע, אני יודע שחכתי" מלמלתי ונכנסתי לרכב שלי

"אני מנסה להשיג אותך כבר שעות, היית צריך להיות פה" היא אמרה בתוקף

"אני בבית מלון 'שארפ' אני מאמין שאני אצליח להגיע לשם תוך חצי שעה".

שיקרתי, בפקקים של הצהריים לא היה לזה שום סיכוי

וגלוריה ידעה את זה "למה אתה צריך תמיד להוציא לחברה שם רע?" עכשיו היא זאת שמלמלה

"בקיצור, תגיע לפה כמה שיותר מהר, אני אנסה לעשות את כל מה שאני יכולה".

ניסיתי למצוא את משקפי השמש שלי ולנסות לסדר קצת את המראה המבולגן שלי הבוקר.

כמו שחשבתי, הכבישים היו עמוסים בשעות הצהריים והבלבול שלי לא תרם לי בהרבה

כשבסופו של דבר הגעתי לבנייני חברת 'קול' השעה הייתה אחרי שתיים בצהריים

לבשתי את הג'קט שלי ועלית ישירות לקומה ה-19, את פניי כתמיד פגשה פקידת הקבלה שלנו

שינה, היא תמיד הייתה מאוד חייכנית ובחרה ללבוש חצאיות כמעט מינימליות, היה לה גוף מדהים

מעניין למה עד היום עוד לא יצא לי להזמין אותה לישיבה פרטית חשבתי לעצמי בזמן שחלפתי לידה.

"ג'יימס!" קולה של גלוריה כאילו שיפד אותי

"אני כאן" אמרתי בגאווה "אני רואה! מה קרה לך?"היא קימטה את הגבות השחורות שלה לעברי

והעבירה בי תחושה של גועל "אני לא ממש זוכר" עניתי בכנות

"מה הקטע עם המשקפיים?" היא שאלה שוב באותו טון שיפוטי

והבנתי שאני עדין לובש אותם ומיהרתי להוריד אותם ולדחוף אותם לתוך הכיס של החליפה שלי.

גלוריה עצמה את העיניים שלה ולקחה נשימה עמוקה "בוא פשוט נתפלל שהכול יעבור כמו שצריך"

היא מלמלה לעצמה ודחפה אותי לפניה לתוך חדר הישיבות.

"מצטערת על האיחור" אמרה גלוריה כשעוד עמדה מאחורי וגרמה לכולם להפנות מבט אלינו

אבי ישב כמו תמיד בראש השולחן והיה מוקף במספר שותפים שלו,

סל העורך דין שלו הוציא במהירות ערימה של ניירות והניח אותם במקום שבו התיישבתי,

אבי היה מאוד לא מרוצה

ידעתי שזה גורם לו להיראות רע, אבל בחיי שזה ברח מזיכרוני.

גלוריה התיישבה לצידי וחייכה במתיקות כאילו מנסה להשכיח את העובדה שכרגע נכנסנו.

"נחמד שאתה מצטרף אלינו, ג'יימס" אמר אבי והדגיש את שמי ביותר מידי מאמץ

"אני מקווה שאחרי היום, המראה הזה שאנו רואים היום יהיה בפעם האחרונה"

הוא אמר בטון סמכותי והכל-כך מוכר שלו.

הנדתי את ראשי לחיוב, וגלוריה הגישה לי עט פרקר כחול והניחה אותו לפניי

"אנחנו כבר בשלב הסיום, אתה צריך רק לחתום על המסמכים האלה"אמר סל וחיכה לאישור שלי

הסתכלתי על ערימת הניירות הזאת ושוב נזכרתי שהראש שלי לא מתפקד היום,

הייתי צריך רק לחתום וזהו, זה כל מה שאני צריך לעשות עכשיו, אבל משהו בתוכי היה עדין רדום

הרמתי את העט ולקחתי נשימה עמוקה, ראיתי את הסימון ששם אני חייב לחתום

והתחלתי לחתום את שמי 'ג'יימס ג'ורג רוט'.

"ברכותי" אמר סל כשהנחתי את העט על השולחן

"מהיום אתה הוא הבעלים של חברת 'קול' " הוא השלים וניסה להיראות מרוצה

ואני, עדין לא באמת מצליח להקל את כל זה.

אבי שלח אליי את המבט המאוכזב שלו וסל הגיש את שאר המסמכים אליו

"זהו עתיד חדש" אמר אבי והוסיף את החתימה שלו.

הסתכלתי שוב על גלוריה והיא חייכה אליי "הכל בסדר?"

היא שאלה בשקט ככה שרק אני אוכל לשמוע אותה "כן"

עניתי בשקט כשידעתי שמעכשיו החיים שלי הולכים להשתנות.

לחיצות ידיים בין השותפים וכולם מפנים אליי את צומת הלב שלהם ניסיתי להעביר כמה שיותר סמכות שיכולתי,

למרות המראה שלי והמצב הדפוק שהייתי בו הבוקר.

"בהצלחה." אמרו כמה מהם כשיצאו בסיום הפגישה.

דחפתי את הידיים שלי לכיסים ובחנתי את התגובה של אבי

המצח שלו תמיד היה מקומט היה קשה לקרוא את תווי הפנים שלו אבל זה היה ברור לי

שלמרות שהוא עשה את זה בסופו של דבר, הוא עדין לא הולך להניח לזה לעבור על סדר היום

"תקשיב, אני באמת מצטער" התחלתי כתמיד

אבל הוא הפסיק אותי "ג'יי, אני באמת לא מבין למה אתה ממשיך לעשות את זה?"

הוא שאל ולא חיכה לתשובה "ניהלנו על זה אין ספור שיחות כשהיית יותר צעיר,

אבל באמת אתה כבר בן 25, מתי תפסיק להתהולל בתוך העולם הזה?" הוא עצם את עיניו מכאב

"אני צריך שאתה תיקח את עצמך בידיים והפעם ג'יי אני מתכוון לזה בכל הרצינות,

נגמרו לי האפשרויות בשבילך, אתה עכשיו חלק מכל זה. אתה הולך לקבל את כל מה שבניתי במשך כל חיי

אני רוצה שכל זה יישאר בתוך המשפחה, אבל שיעזור לי אלוהים במידה ואתה לא תצליח

להחזיק את זה, אני יעדיך למכור את כל זה רק לא לראות את החברה נופלת".

"אני לא ילד" אמרתי בתקיפות

"אז תפסיק להתנהג ככה!" קולו עלה על שלי,

דפיקה בדלת הפנתה את צומת הלב של שנינו "אני מצטערת" אמרה גלוריה

"יש עוד כמה דברים שיש לנו לעשות היום" היא אמרה בקלילות ובזה הצליחה להציל אותי מהשיחה

החסרת פואנטה הזאת. אבי סימן בראשו ויצאתי עם גלוריה.

"אני כל-כך שמחה ג'יימס" היא אמרה בקולה העליז וגרמה לי לחייך אליה כתמיד

"את סתם מתלהבת כי את הולכת לקבל תפקיד יותר טוב" אמרתי

והרגשתי את הגבות שלה שוב מתקמטות "אני איתך באש ובמים אתה יודע את זה" היא הוסיפה

"אבל אני בהחלט שמחה שסוף-סוף אתה מקבל את החברה".

הלכנו לאורך המסדרון הלבן שהיה מוקף באין ספור של תמונות מפרויקטים קודמים שלנו,

אבי הקים את החברה הזאת מכלום,

הוא בנה את כל העולם הזה של מכירת נדל"ן כמו שאף אחד לא עשה את זה לפניו

אבל אני מצאתי את עצמי בתוך העולם הזה בין אם הייתי רוצה את זה או לא

למרות שברגעים מסוימים בחיים שלי ידעתי שאני בנוי לזה, היו גם כאלה שגרמו לי לפקפק בעצמי.

נכנסו למשרד שלי וגלוריה סגרה אחריה את הדלת,

הורדתי את הג'קט שלי וזרקתי אותו על הספה האפורה שעמדה באזור הישיבה,

המשרד שלי היה קטן יחסית מאחר שלא הייתי נמצא כאן כמעט בכלל,

ועכשיו אני אהיה חייב לעבור למשרד של אבי, ואהיה חייב להפנות לזה יותר זמן,

ניהול חברה בסדר גודל כזה היא בהחלט לא דבר פשוט.

מזגתי לעצמי כוס ויסקי בלי קרח וניסיתי להרגיע את הבוקר ההזוי שהיה לי.

"עד כדי כך?" שאלה גלוריה

"קצת" לגמתי בלגימה אחת את כולו "את מעוניינת בכוסית?"

שאלתי אותה בזמן שאני ממלא לעצמי עוד מהוויסקי "אני לא חושבת שזה רעיון טוב"

"נו באמת גלוריה, מישהו מאיתנו צריך לחגוג" התעקשתי ומלאתי גם לה כוס ועטרתי את פניי בחיוך

היא הסתכלה עלייה במבט תמים כזה שאני לא יודע מאיפה היא מצליחה להביא אותו

שנינו יודעים שהיא בכלל לא תמימה כמו שהיא מנסה לעשות את עצמה.

"רק הפעם" היא אמרה ולקחה ממני את הכוס.

"אז מה עכשיו?" שאלתי אותה והיא משכה בכתפייה "אני חושבת שאתה יכול לעשות את זה"

"אולי" לקחתי נשימה עמוקה.

"כמה זמן אני מכירה אותך?" היא שאלה

"הרבה..." מלמלתי "כן, מאז הקולג''' " היא אמרה

"אתה תמיד היית כל-כך מוכשר והיה בך משהו שפשוט משך אחרים" חייכתי אליה "זה בטח המראה"

השלמתי אותה "למה אתה תמיד צריך לערב בזה את המראה שלך?" היא נראתה עצבנית

"נראה לך שהייתי באה לעבוד אצלך רק בגלל המראה שלך?"

"כן" עניתי וגלוריה דחפה אותי קלות "לא" היא אמרה והניחה את הכוס שלה על השולחן

"שנינו יודעים שזאת הסיבה היחידה" אמרתי והתקרבתי אליה

היא ישבה על הכיסא שלי, ובחנה אותי שוב בעיניים הגדולות והחומות שלה.

הושטתי אליה את ידי והיא הניחה את ידה בשבילי ומשכתי אותה לתוך זרועותיי

עוטף אותה בשתי ידיי, "אולי עדיף שתפסיקי לעבוד בשבילי?"שאלתי אותה

ובלי לחכות לתשובה שלה נישקתי אותה מרים אותה על השולחן שלי ונותן לעצמי להתענג ממנה.

סגרתי את המכנס שלי, מושיט לה שוב את ידי ועוזר לה לקום מהשולחן

היא סידרה את החולצה הלבנה שהיא לבשה

"למה אנחנו מגיעים למצב הזה כל הזמן?" היא שאלה אותי

משכתי בכתפיי, ידעתי את התשובה לשאלה הזאת אבל לא היה לי שום רצון לשנות משהו

בתוך הסידור הזה שמצאתי לעצמי, אז לא חשבתי שיש צורך לדיין על זה.

גלוריה עברה לצד השני של השולחן והתיישבה על הכיסא ואני חזרתי למקומי

"עכשיו בוא נדבר על אמש" היא אמרה והוציאה את העט שלה ועברה במהירות הבזק

מהבחורה שהייתה לפני שנייה על השולחן שלי לעובדת מצטיינת.

דבר שהעלה חיוך על שפתיי, "בואי נעשה את זה" אמרתי לה.

גלוריה סימה לענות אותי בשאלות על פרויקטים שאני אהיה חייב לקחת על עצמי

למרות שהיו לי כמה רעיונות שחשבתי עליהם עד לאחרונה, פתאום נראו לי מאוד שוליים

והייתי צריך לגבש עמדה אחרת, לחשוב בצורה שונה, בגדול יותר.

השעה הייתה חמש והייתי רוצה כבר לסיים את היום הזה, הראש שלי כבר הפסיק להציק לי

אבל הבנתי שפספסתי כמה ארוחות

"תקשיבי" קטעתי את גלוריה והיא הרימה מבט מהמסמכים שעבדנו עליהם,

"אני באמת לא יכול להמשיך ולדבר על עבודה" היא חייכה אליי

והתמתחה בכיסא "אוקי, מה אתה מציע?"

"בואי נצא לאכול סיני, אני לא מסוגל יותר" אמרתי וקמתי מהכיסא מה שלא השאיר לה הרבה

אפשרויות להתווכח איתי.

לקחתי אותה למסעדה שהיינו אוכלים בה די הרבה, ממש בקרבת מקום

יחסית לאנשים מהעשירון העליון תמיד אהבתי לנסות ולשמור על חלק מהדברים הכי פשוט שאפשר

ואוכל זה היה אחד מהם. ישבנו במקום הקבוע שלי, בשולחן ליד החלון הענקי שהשקיף החוצה,

השמש כבר שקעה אבל עדין היה קצת מואר לפני שעל הכול ישתלטו האורות של העיר הגדולה.

"אתה חייב לספר לי מה קרה לך" גלוריה שוב לחצה עליי

"למה את מתכוונת?" שאלתי והנחתי את התפריט שהיה בידי,"אתה ממש מעופף היום"

חייכתי אליה "אמרתי לך שאני לא זוכר, היינו באירוע התרמה, את היית שם ואז אני לא זוכר הרבה"

היא שילבה את הידיים שלה והסתכלה עליי "שכבת איתה לא?"

היא זרקה אליי שוב את הטון השיפוטי שלה, לא עניתי לה "הדוגמנית שדיברת איתה..." היא המשיכה

"היא הייתה דוגמנית?" שאלתי בפליאה

"כן, מה לקחת?" "לא יודע, אבל היא לא נראתה לי כמו דוגמנית"

גלוריה גלגלה את העיניים שלה שוב, "קדימה בואי נזמין" סימנתי למלצרית שאנחנו מוכנים להזמין.

"ערב טוב" היא אמרה ברוך, זאת הייתה בחורה צעירה בעלת שיער בלונדיני

ותספורת שמסגרה לה את הפנים, היו לה עיניים כחולות עמוקות היא חייכה אלינו במתיקות

לקח לי רק דקה אחת לעשות לה סקירה מהירה, היא הייתה לבושה במדי המלצריות הרגילים,

מכנס שחור וחולצה לבנה מכופתרת שישבה על הגוף שלה בצורה מדהימה,היא לא הייתה רזה

לפחות לא כמו כל הדוגמניות האלה שאני הייתי יוצא איתן, על צווארה הייתה שרשרת

מכסף עם תליון של פרפר בצבע תואם.

"מה שמך?" שאלתי בסיום הסקירה "אשלי" היא ענתה

"אתם מוכנים להזמין?" היא מיהרה להוסיף והעבירה את מבטה ממני לגלוריה

שהחזירה אותו אליי "כן, אנחנו רוצים שני ספיישלים ובקבוק יין אדום" אמרתי לה

"כמובן" אמרה אשלי ולקחה מאיתנו את התפריטים המשכתי לבחון אותה כשהיא התרחקה מאיתנו

ובהחלט שצדקתי, היא נראתה משגע.

"אתה רוצה שאני אתחלף איתה?" היא שאלה אותי ובזה הצליחה להחזיר את צומת הלב שלי אליה

"מצטער" שפשפתי שוב את ראשי

"אני לא חושב שראיתי אותה פה פעם" המשכתי

"אולי כדי שתפסיק להשתמש במה שאתה משתמש וככה אולי יהיה סיכוי גדול יותר שתזכור"

כרגיל גלוריה לא מכירה כמה רחוק היא יכולה ללכת איתי

"את יודעת, אולי אני חושב לקחת לעצמי עוזרת אישית אחרת"

החזרתי את הכדור למגרש שלי אבל מההיכרות שלי איתה, זה לא באמת עזר

גלוריה פרצה בצחוק "בסדר, נניח שדבר כזה אפשרי" היא אמרה בעודה ממשיכה לצחוק,

היא ידעה כמה שהיא טובה במה שהיא עושה ולא הייתה לה שום רצון להסתיר את זה.

האמת היא רק גרמה לי להודות בזה פעם, אחר פעם, אחר פעם

אשלי חזרה עם ההזמנות שלנו במהירות, וככה גם החיוך המדהים שלה

הייתה בה קלילות מסוימת ומשהו מאוד תמים, בדיוק כמו שאני אוהב אותן

גלוריה ניסתה בכל הכוח להמשיך ולדחוף כמה שיותר שיחות שהיו קשורות בעבודה

אבל לא ממש שיתפתי פעולה איתה ובסופו של דבר היא הפסיקה.

הייתי מהופנט מהבחורה הזאת שפגשתי ואחרי שתי כוסות יין החלטתי שאולי עדיף להחליף את גלוריה באשלי

"אני כבר חוזר" אמרתי לגלוריה וקמתי מהשולחן שלנו והלכתי ישר לאיפה שאשלי עמדה,

היא הייתה ליד עוד שולחן שעשו הזמנה אבל לא היה לי רצון להתאפק עד שתסיים

"היי חברה" אמרתי למי שישב בשולחן "אני רוצה לגנוב לכמה רגעים את המלצרית שלכם"

אמרתי ואשלי הפנתה עליי מבט מבולבל "אני מיד אסיים איתם ואגיע לשולחן שלך, אתה לא צריך להגיע עד לפה"

היא אמרה בתוקף "זה די דחוף" אמרתי שוב

וראיתי את המבטים של האנשים שישבו בשולחן להרים גבה "ההזמנה עליי" חייכתי אליהם

"בתנאי שהיא תבוא איתי עכשיו" הוספתי את תנאי העסקה

אשלי נשמה בקול "אני מצטערת מאוד" היא אמרה ופנתה אליי"תודה"

אמרתי והתרחקנו מעט מהשולחן "משהו לא בסדר באוכל?"

היא שאלה והפנתה את מבט לעבר השולחן שישבתי בו קודם לכן אבל להפתעתה היא מצאה את גלוריה ממשיכה לאכול

"לא באוכל, פשוט לא הייתי מסוגל להמשיך ולתהות לעצמי" אמרתי בשקט

"מתי את מסיימת את המשמרת שלך?" אמרתי ובחנתי את העיניים הכחולות שלה

היא נראתה שלווה, "באחת עשרה" היא אמרה בקרירות

"הייתי שמח מאוד אם הייתי יכול לאסוף אותך מיד לאחר מכן והייתי לוקח אותך לאיזה מקום שנוכל לדבר"

אשלי שילבה את הידיים שלה ובחנה אותי במבט קריר שלא הסגיר שום פרט

"בסדר" היא ענתה אחרי כמה רגעים "אחת עשרה אני אמתין לך בכניסה"

חייכתי אליה את החיוך שאני יודע שנשים לא עומדות בפניו אבל גם הפעם לצערי קיבל

אותי מבט כחול וקריר. אשלי מיהרה לחזור לשולחן שמשכתי אותה ממנו "אני מצטערת" היא אמרה שוב.

"נו? יש לך עוד דייט?" שאלה גלוריה שחזרתי לשבת מולה

"כן" אמרתי ושתיתי את היין שלי.


כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: