עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
אילנהאורjulisee from the heartהדסThe dark
IM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy DrakeThelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
-To Do List-
- לסיים תואר ׁׁ(V)
- צניחה חופשית (Vׂ)
- להפסיק לעשן (V)
- ללמוד לאהוב את עצמי
- להפסיק לאהוב אותו (V)
- להאמין
- לכתוב ספר
- לברוח לאי בודד
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


רסיסים שבורים- פרק 1

28/09/2016 11:27
Jenny
סיפור

פרק א'

 

צפצוף חד, דממה וחושך...

כאב חד הציף את המפרקים שלי וחום בלתי מוסבר זרם על כפות הידיים שלי

רטיבות מתוקה שטפה אותי.. ומגע קר על הלחיים שלי

קול עמום שבר את השקט "קיילי..."  "לא קיילי!!"

הוא היה רחוק וקרוב כאחד. הרגשתי את הצפצוף משתלט עליו מרחיק אותוממני...

עטופה במגע קריר אך מחמים באותה מידה נמשכתי אחריו...

ואז...

פתאום, אור לבן חזק השתלט עלי!

פרץ של חמצן נכנס ישירות למוח שלי מעיר אותו מתרדמת, הקולות האלה...אני שומעת משהו עכשיו, הם עדין רחוקים ממני ואני לא מצליחה לזהות מה הם אומרים.

"החמצן הזה..." מאיפה הוא מגיע תהיתי  לעצמי מנסה לפענח את פשר התחושה שאני מרגישה.האור הזה חזק מידי ניסיתי להילחם בו מבעד לעיניים שלי מנסה לפענח את הדרך החוצה

הקולות מתגברים אני מצליחה לשמוע יותר חזק...

"איך זה יכול להיות..." הם אמרו

"איך?" הם המשיכו לחזור על זה

מתוך הדממה הם המשיכו לבקוע ולמשוך אותי אליהם...

"אני לא מאמינה..." הם נהיו ברורים יותר, עכשיו הצלחתילזהות אותם

זה היה קול של אמא שלי.

נלחמתי בעצמי כדי שאני אוכל לפקוח את עיניים שלי...

האור הזה היה באמת בוהק שהקשה על המאמצים שלי, אך הצלחתי

מטושטשת ראיתי אותה לצידי.

היא הסתכלה עליי מחפשת אותי, פוקחת את העיניים שלי

"אמא..." מלמלתי לעברה הגרון שלי כאב כאילו 100 סכינים חתכואותו להנאתם

בקושי הצלחתי לזהות את הקול שלי

"קיילי!" היא מהירה להניח את הידיים החמות שלה על הידייםשלי

"היי..." חזרתי למלמל אליה

וצחוק קל פרץ מגרונה מבעד לדמעות "היי..." היא ענתה בחיוךלא מנסה אפילו להסתיר את הדמעות שלה. האיפור המושלם שלה לא היה מושלם עכשיו וכללהנראה לראשונה בחיה לא היה לה אכפת ממנו, דבר שמצאתי למשונה אפילו במצבי.

"איפה אני?" ניסיתי לדבר למרות שכאב לי

"בבית חולים" היא ענתה בקצרה, ממשיכה ללטף את היד שלי

התפלאתי, בית חולים...

המחשבה הראשונה שעברה בראשי זה שלא הצלחתי.

השנייה הייתה איך לעזאזל אני מתמודדת עם זה...

הראיה שלי עדין הייתה מטושטשת התקשרתי להבין האם זה בגללי או בגלל

הסמים המדהימים של בית החולים.

"קיילי, אני לא מבינה למה?" היא מלמלה

חיוך קל עלה על שפתיי

"זה משנה באמת?" ניסיתי לענות לה אבל זה כאב מידי ולא היההכרחי שאני אסביר את עצמי

בטח שזה לא היה עניינה.

עצמתי את העיניים שלי, לשנייה ופתאום שוב דממה...

אני חושבת שהדממה הזאת שונה, את הדממה הזאת אני מכירה.

אומנם לא נפגשנו הרבה לאחרונה אבל אני חושבת שנרדמתי.

לא שמעתי אף אחד פולש לתוכה והאור הבוהק הזה לא ממש הפריע לי עכשיו.

תהיתי לעצמי מה זאת השינה הזאת?

היה הייתה שלווה כל-כך...

 

 קול צעדים בסביבתי העיר אותי משינה.

פקחתי את עיניי למראה של רופא בעל שיער לבן שהתבונן עליי

"קיילי" הוא אמר והרים את התיק הרפואי שלי

"כן.." אמרתי בחצי קול הגרון שלי עדין שרף מאוד

הוא המשיך להתבונן בתיק שלי ואז הניח אותו על המיטה והתקרב קרוב יותר

"את נראית יותר טוב" הוא אמר בחיוך

"תודה.. אני חושבת.." מלמלתי

"איפה אמא שלך?" הוא שאל והסתכל מסביב

האמת שאני לא ראיתי אותה מעבר לפעם ההיא יותר, מעניין איפה היא

"דוקטור" שמעתי את קולה שנכנסה פנימה ואחזה הכוס קפה גדולה,עכשיו שיכולתי לראות ברור

היא נראתה מסודרת מאופרת ולבושה במיטב בגדייה כאופייני לה.

"שלום" הוא אמר והושיט לה את ידו.

"אני מצטערת, קפצתי לחצי שעה הביתה, האחות אמרה לי שהיא אמורהלישון לפחות עוד שעה"

היא הצדיקה את עצמה.

"זה בסדר, התרופות שלה חזקות ואת לא צריכה לדאוג האחיות משגיחותאחריה"

הוא הרגיעה אותה.

היא הסתכלה עליי וחייכה מניחה את היד שלה על היד שלי

הכאב פתאום היה חד, הרמתי את הידיים שלי, וראיתי את החבישות עלהמפרקים שלי

לא הצלחתי להזיז אותם יותר מידי.

"החתכים שלך היה עמוקים מאוד קיילי" אמר הרופא וניגש לידשלי מתיר את התחבושת שעטפה אותה בעדינות. "אם לא היו מוצאים אותך היום לאהיית פה איתנו" הוא אמר בקול מודאג

המחשבות שלי התחילו לחזור אליי, סימן שעשיתי הכל כמו שצריך.

הוא חשף את התפרים שלי ועכשיו גם אני הייתי יכולה להתפעל מיצירתהאומנות שלי

החתך באמת היה די גדול ויפה... התפרים שעליו, טוב הם פחות הטעם שלי.

"התפרים נראים טוב, את מחלימה יפה" הוא אמר וחבש אותם שוב.

"מה עכשיו?" שאלה אמא שלי עוטפת את עצמה בשני ידיה.

"אנחנו נשאיר אותה להשגחה, פסיכולוג מטעם בית החולים ידבראיתה"

הוא ענה והפנה את מבטו לעברי "אני מקווה שזה היה מעשה חדפעמי"

"אני רוצה לקחת אותה הביתה" מיהרה אמא שלי להתפרץ

"אני מאמין שאחרי השיחה עם הפסיכולוג המצב יראה ודאי יותר. עד אזהיא נשארת כאן"

"דוקטור אני יכולה להחליף איתך מילה, מחוץ לחדר בבקשה?" אמאשלי שאלה

ומהירה לעזוב את היד שלי

"כמובן" אמר הרופא ורשם משהו בתיק שלי מחזיר אותו למקומו

"תרגישי טוב קיילי" הוא אמר ויצא עם אמא שלי

סוגרים את הדלת אחריהם לא היה לי סיכוי לשמוע על מה הם מדברים.

קמתי מהמיטה, מניחה את הרגלים על הרצפה הקרה, צעדתי בצעדים קליליםלעבר החלון

הגדול שהיה ממוקם ממש לצד המיטה שלי, ראיתי את העננים שמטיילים להםבשמיים

תהייתי לעצמי היכן הגשם, כמה שהיה מתאים לי עכשיו לנשום אותו ולא אתהאוויר הקר

הזה של בית החולים.

"קיילי, את צריכה לשכב" שמעתי את קולה של אמי ברגע שהיאפתחה את הדלת.

"אני בסדר" עניתי בקצרה ולא זזתי מהחלון

"דיברתי עם הרופא, הוא מוכן לזה שאני אביא פסיכולוג מטעמי, אחדשאני מאמינה בו כדי לעריך את המצב שלך, אני חייבת להוציא אותך מפה." היא אמרהבמהירות

"מה שבא לך" עניתי לה , לא היה לי אכפת.

הרי שמעתי את הרופא, אם לא היו מוצאים אותי עכשיו לא הייתי פה.

אבל אני פה. אבל משום מה עדין לא אכפת לי...

הראש שלי היה במקום אחר... הראש שלי עדין ניסה להבין למה היא חזרההביתה שעות לפני שהיא הבטיחה... למה היא מצאה אותי?

"קיילי, אני חייבת לעשות כמה טלפונים, אני רוצה שהוא יראה אותךעוד היום"

"מי?" שאלתי שהבנתי שלא ממש הייתי נוכחת בשיחה

"פסיכולוג" היא ענתה בקוצר רוח

"הא זה" מלמלתי

"אני אחזור ממש עוד כמה רגעים" היא אמרה עוטפת אותי בחיבוק

ומסתערת מהחדר במהירות, כאילו הייתי מגפה שצריך לברוח ממנה.

חזרתי למיטה, מתיישבת באיטיות הראש שלי כנראה עדין קצת מסוחררמהכדורים פה.

הסתכלתי על הידיים החבושות שלי,

הדם הצליח לברוח מהן קצת ואפשר היה לראות שהוא היה לרוחב התחבושותהלבנות

מסגיר את זה שהייתי קרובה כל-כך...

הלב שלי פעם, בדיוק כמו פעם... הוא כאב... בדיוק כמו פעם.

מצחיק שלמרות הכל, אני פה וכלום לא השתנה. 

נשכבתי על המיטה, עוצמת את העיניים שלי, מחפשת לחזור למצב השינהשהייתי בו

אין לי מושג איזה יום היום, גם לא אכפת לי, אני רוצה שקט.

אפילו עם זה שקט דמיוני...

"קיילי.." הרגשתי את המגע המוכר של אמי על היד שלי

"היי, קיילי" היא חזרה על עצמה.

פקחתי את העיניים האור הלבן הזה של בית החולים חזר אלי

לא יודעת כמה זמן עבר אבל אמא שלי הייתה לידי

"קיילי, הפסיכולוג שהצלחתי להשיג הוא כאן, הוא רוצה לדבראיתך"

הפסיכולוג... כמובן חשבתי לעצמי היא לא מוותרת.

"את יכולה לדבר איתו עכשיו?" היא שוב האיצה בי.

"אני עייפה..." מלמלתי "אני מבינה, אני פשוט רוצה לקחתאותך הביתה. את רוצה ללכת הביתה לא?" היא מהירה.

לחזור הביתה... לא האמת שזה לא כל-כך משנה לי

"בבקשה קיילי, אני רוצה להוציא אותך מפה." היא התחננה אלי

"בסדר, בסדר" הרמתי את עצמי למצב ישיבה והעברתי את היד בתוךהשיער השחור שלי

שנפל על הפנים שלי.

"אני כבר קוראת לו" היא אמרה ורצה לדלת פותחת אותה לרווחה,

"בבקשה" היא אמר אמרה וזזה הצידה, נותנת לו להיכנס...

הדבר הראשון שהצלחתי לשמוע זה את הקול שלו, הוא היה עמוק "תודהלך" הוא אמר

ואז ראיתי אותו... שיער שחור עד קו האוזניים זיפים קטנים עטרו את פניו

וציירו לו מסגרת עדינה, הוא לבש חולצה מכופתרת אפורה ומכנס שחור, בידוהוא החזיק מחברת שחורה, הוא חייך אליי והתיישב על הכיסא לצד המיטה שלי.

"נעים מאוד קיילי" הוא אמר והושיט לי את ידו, עשיתי כמוהו

הוא נגע בה עוטף אותה במגע קריר, לחץ לי אותה באיטיות ונסוג ממני.

"אני דוקטור דן וורן" הוא אמר ופתח את המחברת שאחז בידו

"נעים מאוד" עניתי בחצי קול.

הוא הפנה את מבטו לאמי, "תודה לך דיאנה, אני אשמח לדבר עם הבתשלך בפרטיות" הוא אמר באותו קול עמוק שלא השאיר צל של ספק לרצינות שלו.

"כמובן" היא אמרה "אני בחוץ במידה ואתה צריךמשהו"

"תודה לך" הוא חזר על עצמו.

ואז הפנה את צומת הלב שלו אלי.

"קיילי" הוא אמר שוב את שמי, הצורה שבה הוא אמר את זה גרמהללב שלי להחסיר פעימה.

"כן..." עניתי

"כמו שאת יודעת אני פה כדי לעריך את המצב שלך כדי להחליט עלהטיפול המתאים, אמא שלך מאוד רוצה שתחזרי הביתה. מה את חושבת על זה?"

"אמממ, כן לחזור הביתה זה בהחלט דבר נחמד" אמרתי ממשיכהלהתבונן בו

הוא נראה צעיר כל-כך, הוא אמר שהוא דוקטור... אבל הוא לא נראה מבוגריותר ממני

"איך את מרגישה?" הוא המשיך

"רגיל, עייפה קצת"

"טוב זה כמצופה, אמרו לי שאיבדת הרבה דם אז התחושה הזאת תעבור"

הוא אמר ורשם משהו במחברת שלו

"את רוצה לספר לי למה החלטת לעשות את זה?"

הוא שאל מבלי להרים את מבטו מהמחברת שלו

"אממ... לא במיוחד" מלמלתי מורידה את מבטי ומפנה אותו לעברהחבישות שלי

"זאת הפעם הראשונה שאת מנסה לפגוע בעצמך?"

"כן" שיקרתי

"היו לך פעם מחשבות כאלה?"

"כאלה?" צחקקתי, מה שגרם למבטו לחזור אלי ולחייך , היה לוחיוך מקסים

"כן, כאלה שאת רוצה לפגוע בעצמך"

"לא אף פעם" שיקרתי שוב.

לא מבינה למה אני משקרת לו.

אולי כי ניסיתי להיראות שפויה יותר ממה שאני

אולי כי ניסיתי להרשים אותו בצורה כזאת או אחרת, או שאולי באמת רציתיללכת הביתה.

הוא המשיך לשאול אותי עוד כמה שאלות על מצבי הבריאותי

שגם שם בחרתי לשקר לו, מנסה לבנות דמות של ילדה שבסך הכול עשתה טעותטיפשית

ולא הייתה מעוניינת לגמור את חייה באותו היום.

דן היה סבלני, הוא המשיך לשאול את אותם השאלות בסגנונות שונים

אבל אני לא הייתי טיפשה ידעתי איך הדברים האלה מתנהלים

והאמת שרציתי לשדר שהכול בסדר.

בשורה תחתונה, אני אוכל לחזור הביתה ולסיים את העבודה הלא כן?
"קיילי, אני אשמח שנכניס את אמא שלך גם בסדר?"

"כן" הוא אמר בסוף השעה הזאת שישבנו ביחד.

הוא קם מהכיסא ניגש לדלת ומצא את אמי עומדת שם

בדרך כלל היא לא הייתה נשארת, כל המצב הזה הוביל אותי לחשוב שאולי באמתאכפת לה.

"דיאנה דברתי עם קיילי, אני באמת מרגיש שאפשר להחזיר אותה הביתה.

אבל יחד עם זאת, אני רוצה שתישאר בהשגחה צמודה כל הזמן, זה משהו שהואאפשרי?"

"כמובן, אני יכולה לדאוג לזה" היא מיהרה לענות

השגחה צמודה? על מה הוא מדבר אני לא צריכה בייביסיטר !!

"יחד עם זאת אני אשמח לטפל בה, בהתחלה נעשה את זה 3 ימים בשבועולאחר מזה אנחנו נראה איך המצב, אני מאמין שזאת לא צריכה להיות בעיה נכון?"

"ממש לא , תודה רבה לך דוקטור" היא אמרה ולחצה את ידו

"קיילי, אני ואת ניפגש בהמשך" הוא אמר באותו קול עמוק שלאהשאיר שום שאלות אחריו.

היה בו משהו בדן, לא מוסבר...

תהיתי לעצמי מה זה הדבר הזה שאני מרגישה...

 


IM AL
IM AL
28/09/2016 12:53
מרתק!!!
מתי חלק ב ?
תודה על העשר דקות ה מדהימות של מתח שהענקת לי.
Jenny
28/09/2016 14:39
כתבתי את זה בלילה... עדין לא הספקתי
נראה מה יהיה הלילה.... ותודה לך
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: