עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
אני ?אילנהאורjulisee from the heartהדס
The darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy DrakeThelse
אביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


פרק 2

28/09/2016 20:55
Jenny
סיפור

פרק ב'

 

נכנסתי לטיוטה השחורה של אמי, חוגרת את חגורת הבטיחות, נלחמת בכאבשהמפרקים שלי

בכל פעם שאני מזיזה את הידיים שלי.

אם הייתי חושבת שזה יכאב ככה, הייתי שוקלת לחתוך משהו אחר חשבתילעצמי.

"את בסדר?" היא שאלה בפעם המאה היום.

"כן, את יכולה להפסיק לשאול אותי את זה בבקשה?"

ביקשתי ממנה למרות שזאת לא הייתה בקשה באמת.

עברו יומיים מאז שהגעתי לפה. מי היה מאמין שהזמן חולף מהר כל-כך שכברלא אכפת לך.

הנסיעה הביתה לא הייתה ארוכה האמת שהיא הייתה קצרה מידי, לא רציתילחזור לשם

פחדתי שאני ארגיש את מה שהרגשתי באותו הערב שעשיתי את זה

פחדתי שאני לא אתמודד עם זה...

"את רוצה לדבר על זה?" היא שאלה אותי מחזירה אותי מהמחשבותשלי

"לא" אמרתי בקצרה

שמעתי אותה נושמת בכבדות, כאב לי עליה קצת.

אבל יחד עם זאת כאב לי על עצמי יותר. לא האמנתי שאני אהיה חייבתלהתמודד עם מצב שבו אני לא אצליח במשימה שבחרתי לעצמי והנה.. אני יושבת במכוניתבדרך הביתה.

עצרנו בחניה, המנוע כבה, האוויר קריר מהמזגן נגמר

ופתחתי את הדלת לאוויר העולם.

היום היה סגרירי כמו הקודם, אוקטובר...

הגשם כנראה עוד יבוא בהמשך.

סוגרת את הדלת מאחורי, מביטה על הבית שלי, בית עם 3 קומות באזור שקטשל העיר

כנראה כל השכנים החטטנים שלנו כבר שמעו עלי

האמבולנס בטח לא השאיר הרבה שאלות למה שקרה כאן...

לקחתי נשימה עמוקה פותחת את הדלת של הכניסה ולוקחת צעד פנימה.

הבית נראה נקי, הריח שלו היה כמו תמיד

אין סימנים למשהו שונה.

"להכין לך משהו לאכול?" היא שאלה אותי סוגרת את הדלת אחריה

"אני לא רעבה" מלמלתי

"את רוצה לנוח?"

"אני לא בטוחה" אמרתי לה צועד במדרגות לקומה השנייה

"קיילי את יודע שאת לא יכולה להיות לבד נכון?" היא עצרהאותי

"אמא את חייבת לתת לי אוויר!" אמרתי בקול

"אני לא תינוקת!" המשכתי

"ויחד עם זאת המעשים שלך אומרים לי משהו אחר עליך" היאהחזירה לי

"אז? למה החזרת אותי הביתה? למה לא השארת אותי בבית חולים? שם ישבייביסיטר בשפע!"

"נכון! אבל אני רוצה שתהיי בבית שלך"

כמובן, רק הרצונות שלה חשובים פה.

שילבתי את הידיים שלי בכאב

"אז? איך זה הולך להיות עכשיו?"

"פשוט מאוד, אני ואת נהיה ביחד עד שאני מסדרת לך השגחה"

גלגלתי עיניים "הייתי מעדיפה להישאר בבית חולים"

הסתובבתי והמשכתי לעלות למעלה

"קיילי!" היא צעקה לעברי

"לשירותים אני יכולה ללכת לבד אמא?" אמרתי בזלזול

"תשאירי את הדלת פתוחה" היא אמרה בקול

לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי לצעוד למעלה בכעס

"מה נראה לה.....?! " מלמלתי לעצמי

החדר שלי היה בסוף המסדרון, רציתי להעיף מבט למרות החששות שלי

פחדתי ממה שאני הולכת לגלות שם...

אבל שפתחתי את הדלת לא ראיתי שום דבר שונה.

הכול היה בדיוק כמו תמיד, השירותים שבחדרי היו נקים המקלחת הייתהמצוחצחת

איש לעולם לא היה יודע...

צעדתי פנימה עומדת מול המראה הגדולה שבמקלחת שלי, התבוננתי על הילדהשהסתכלה עליי

השיער השחור שלה היה פזור והוא חצה את החזה שלי ממשיך למטה, העינייםשלי נראו אדומות מעט, אך עדין הירוק שלהם היה בוהק כמו שזכרתי אותו, הייתי לבנהאולי אפילו יותר ממקודם

נאמר לי שאיבדתי הרבה דם, אך לא מספיק...

לבשתי גופיה שאמא שלי הוציאה מהארון שלי וג'ינס כחול עם שפשופים שהיהגדול עליי באיזה מידה

ונראיתי ממש כמו שבר כלי של עצמי.

אבודה, תשושה, כואבת.

"קיילי" שמעתי את קולה של אמי מאחורי

"מה?" גלגלתי את העיניים שלי מסתובבת אליה

"לא שמעתי אותך, חשבתי שקרה משהו" היא אמרה בפחד

"מה כבר יכול להיות?" שאלתי בזלזול

"סיימת?" היא שאלה אותי מתבוננת בי במבט שיפוטי לחלוטיןאותו מבט שאני מכירה היטב

"כן" עניתי וצעדתי החוצה לחדר שלי

"חשבתי על הסדרי השינה הלילה" היא המשיכה

"את תשני בחדר שלי לידי וכבר ממחר בבוקר אני דאגתי לך לאחותשתגיע ותשגיח עליך"

התבוננתי בה במבט מובך

"אמא, את לא חושבת שאני יכולה לישון לבד?"

"ממש לא! עד שדוקטור וורן לא ייתן לי אישור להפסיק את ההשגחהעליך זה המצב"

דוקטור דן וורן חשבתי לעצמי...

"איפה מצאת אותו?" תהיתי

"הוא בן של חברה טובה שלי מהמשרד, הוא סיים את הלימודים שלובאנגליה וחזר ממש לאחרונה"

"באמת?" שאלתי והתיישבתי על הקצה של המיטה שלי

הוא באמת נראה צעיר כל-כך

"ויש לו מושג מה הוא עושה?" שאלתי ונשמע משהו מעט מזלזלבקולי למרות שלא התכוונתי שככה זה ישמע.

"בהחלט, היא לא הפסיקה לדבר עליו יש לו הרבה פרקטיקה יחסיתלגילו"

צחקקתי, "הוא הבן שלה..." המשכתי באותו טון גועלי

אמי שילבה את הידיים שלה והסתכלה בי במבט זועף

"אני דיברתי איתו, הוא נשמע לי כמו בנאדם אחראי ורציני שאני אשמחלתת בו אמון"

"כמובן..." מלמלתי

היא דיברה עלי, היא דיברה על כך שהאמון שלה שהיה בי נשבר ונעלם כלאהיה.

עכשיו כל מה שאני צריכה על הראש שלי זה אותה שתשמור עלי כמו נץ מהשהיא מעולם לא עשתה

ועכשיו בגיל 17 היא מעוניינת להפוך ולהיות אמא.

"מתי אני אמורה לראות את הרופא הטוב?" שאלתי

"אני אקפיץ אותך למרפאה שלו מחר ב-10 בבוקר לאחר מכן אני יאסוףאותך ונחזור הביתה"

"בסדר" מלמלתי שוב בחוסר רצון

"אני רוצה לאכול" שיקרתי , רציתי שהיא תתעסק במשהו אחר ולאתתבונן בי כאילו הייתי

הדבר האחרון שהיא צריכה לעשות מעכשיו ועד סוף ימייה

"נרד ביחד" היא ציוותה עליי

צעדתי בצעדים קלילים לפניה למטבח, הוא היה ממוקדם בקומת הכניסה

יחד עם הסלון וחדר אוכל שמעולם לא השתמשנו בו.

ירדתי למטה והסתובבתי לחצר האחורית

"אני אחכה לך בחוץ" אמרתי לה מנסה להישמע מלאת ביטחון ככלשביכולתי

"אני מעדיפה שתחכי איתי בטבח" היא אמרה

"ואני מעדיפה לנשום אוויר" חייכתי אליה מנסה להפיג את הענןהשחור הזה מעלינו

"בסדר, אני פה" היא אמרה ונתנה לי אישור לזוז ממנה אפילו אםהיא לא לגמרי

הייתה בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון.

יצאתי לחצר האחורית, מתיישבת על הספה שעמדה בפינה משקיפה לעבר הבתיםהאחרים בשכונה שלנו, כמו שתמיד ידעתי דבר טוב אחד יש במקום הזה, שקט.

רוב השכנים כל-כך עסוקים בעסקים שלהם שכמעט ולא שומעים אותם

החצר שלנו לא הייתה גדולה במיוחד אבל היא הייתה מספיק גדולה בשביליכרגע

התבוננתי בשמיים עוטפת את עצמי בשני ידיי הכואבות...

מעניין איך זה להיות שם למעלה ולא כאן למטה חשבתי לעצמי...

בכל הכעוס הזה שחכתי לגמרי מהנייד שלי,

לא זכרתי איפה זרקתי אותו באותו הערב והאם חוץ מהשכנים שלנו עוד מישהושמע על הניסיון הכושל שלי...

באותו הרגע נזכרתי בטל, טל חברה שלי אותה האחת ששיקרתי לה לגבי המסיבה

מעניין האם היא כבר חושדת במשהו... אולי היא יצרה קשר עם אמי והיאיודעת מה עוללתי לעצמי

מעניין מה היא חושבת על זה.

רציתי לקום ולחפש את הנייד שלי, רצתי להתקשר אליה ולהגיד לה שאני בסדר

אבל מצד שני, לא היה לי כוח לדבר על זה, לא רציתי להישמע מסכנה

אחרי הכול רק לי מותר לרחם על עצמי.

הרוח הקרירה עטפה אותי ברכות, מברכת אותי על השיבה הביתה

או לפחות זה מה שרציתי לחשוב עליה, צמרמורת טיפסה במעלה הגב שלי

גרמה לכל השיערות שעל גופי לעלות למעלה

רציתי לעטוף את עצמי בקרירות הזאת שאהבתי, רציתי להיות עכשיו במקוםאחר.

אמי הצטרפה אלי תוך רגעים ספורים, מביאה איתה כריך עם סלמון וגבינהלבנה ועגבנייה כמו שאהבתי בילדותי.

אומנם לא הייתי רעבה בכלל הייתי חייבת להצדיק את הזמן שהייתי פה לבד

ולכן שכנעתי את עצמי לטעום ממנו, היא מעולם לא הייתה טבחית טובה אבלהכריך שלה באמת

היה עשוי טוב ובלי רצון רב הצלחתי לשיים אותו.

הגרון שלי כבר לא כאב, מה שהשאיר את הידיים שלי בבדידות, הן לאומתהגרון סירבו

להפסיק לשרוף. בבית חולים נאמר לי שאם יכאב לי יותר מידי אני יכולהלהשתמש במשכך כאבים

דבר שהיתי עושה בשמחה, אבל חלק אחר בראש הדפוק שלי לא הסכים

הוא רצה את הכאב הזה...

הוא רצה שאני אמשיך לחשוב על הערב ההוא... אמשיך לגלגל אותו על הגוףשלי.

הערב הגיע מהר , הכול פתאום קורה מהר מאוד מבחינתי

אמי הייתה עסוקה בטלפונים לעסק שלה, הגיוני כי היא מעולם לא פספסהעבודה

בטח לא בגללי, חשבתי לעצמי מה היא כבר המציאה להם על המצב שלי אחריהכול

לאישה במעמדה זה לא נראה טוב שהבת שלה מאבדת את השפיות שלה.

בסופו של דבר הצלחתי לגייס את הכוחות שלי להפעיל את הנייד שלי

ההודעות התחילו להגיע במהירות אחת אחרי השנייה,

רבות מהן היו כמו שחשבתי מטל, היא הייתה מודאגת ועכשיו שאני מבינהמההודעות שלה

היא זאת שהתקשרה לאמא שלי והפריעה לי.

הלב שלי פעם במהירות שעברתי על ההודעות שלה, כעסתי עליה

כעסתי שהיא התערבה למרות שאיך הייתה יכולה לדעת מזה...

כנראה שהאינטואיציה שלה הייתה חזקה יותר משלי

עצם העובדה שהיא הצליחה להרוס לי והפכה אותי לכישלון

רצתי למחוק אותה באותו הרגע מהאנשים שאני רוצה בחיים שלי.

את הלילה העברנו אני ואמי בשקט, היא ניסתה להמשיך ולהוציא ממני מידהשסירבתי לתת לה

האמת שגם לא ממש רציתי לדבר על זה, הייתי שמחה כרגע להיות בבית חולים

על כדורי ההרגעה שקיבלתי שם, אומנם שאר הדברים היו פחות חיובים

כדורי הרגעה זה משהו בהחלט הייתי שמחה לקבל כל יום.

הם גורמים למוח להפסיק לרוץ ואני מוצאת את עצמי עטופה בתחושה נעימה של

שלווה שגורמת לי פשוט ללכת לישון...

והתגעגעתי לזה כל-כך...

אבל מחשבות לבד ומציאות לבד, שכבתי שעות ארוכות לצד אמי כמו ילדה קטנהואבודה

היד שלה לא עזבה אתי לרגע, המשיכה לאחוז בי חזק

אולי היא לא הייתה טיפשה אחרי הכול הייתי שמחה לסיים את העבודהשהתחלתי

ועכשיו העבודה קלילה אפילו יותר, אפשר לפרום את התפרים האלה בקלילותמסחררת

חתך קטן נוסף והנה אני שוב מדממת, הפעם לסיים את מה שהתחלתי.

חשבתי על זה איך לחמוק ממנה אבל בסופו של דבר הצלחתי להירדם.

החלומות שלי היו ריקים...

לראשונה מזה חודשים ארוכים לא נראה לי שחלמתי

אומנם זאת לא הייתה השינה שציפיתי לה אבל אני שמחה לקבל כל מה שאנייכולה.

 

 

השעון המעורר של אמי זה מה שהקפיץ אותי מהשינה שלי,

פקחתי את עיניי שהיד שלה עטף אותי קרובה אליה לחיבוק חמים.

התבוננתי בשעון המעורר השעה הייתה 8 בבוקר, החלון שלה היה מחוסהבוילונות כבדים

מה שהקשה על קרני השמש להיכנס פנימה

אבל היה ברור לי שהגיעה הבוקר.

צעדתי למקלחת שלי, כאמי התארגנה לצידי

נכנסת מתחת לזרם המים החמים לראשונה נותנת לידיים שלי להישאר ללאתחבושות, מתבוננת על התפרים שלי, הם התחילו להגליד אבל המים החמים המיסו את שאריותהדם שהיה עליהם

ועקצצו בכל פעם שנתתי למים לגעת בהם.

הרופא אומנם עשה את העבודה שלו, תפר אותי, אבל אני לא אהבתי את התפריםהאלה

אני אוהבת לראות הדם גולש החוצה וכאן התפר המכוער הזה לא נתן לו אתהאפשרות לצאת לאוויר העולם.

המקלחת הזאת הייתה כואבת ולא כי כל תנועה שעשיתי הכאיבה לי אלא כי היאפשוט הזכירה לי

את מה שהראש שלי ידע היטב, כל הכאב הזה לחינם...

התארגנתי לפגישה שלי אצל דוקטור דן וורן המושיע שלי, ככה אמי רצתהשהוא יקרא

לא מפריע לי, כל מה שיצליח להסיר ממני את ההשגחה המטורפת הזאת.

נסענו בטויוטה שלה לאורך כביש החוף ביציאה מהעיר לכיוון דרום, שםהייתה המרפאה שלו.

עברו שלושה ימים ואני עדין מרגישה מרוחקת כל-כך מהעולם הזה

הרגשה שלא הצלחתי להבין.

המשרד של דן וורן היה בקומה החמישית, הוא השקיף היטב על קו החוף

מה שצייר תחושה אין סופית.

אולי זה מה שפסיכולוגים אוהבים.

צעדתי פנימה פוגשת את המזכירה שלו, בחורה צעירה גם היא בעלת שיער שחוראסוף למעלה

לבושה בחליפת חצאית וחולצה שחורות שהדגישו את גופה החטוב, היא חייכהאליי

במתיקות, מתיקות שלא היה קשה למצוא כמזויפת

חייכתי בחזרה, למרות שלא הייתי שמחה להחזיר לה חיוך

"את בטח קיילי" היא אמרה וגם קולה היה עטוף בחבילת שימתקתקה שגרמה לי לבחילה

"זאת אני" עניתי לה בקול שקט

"את יכולה לשבת כאן, דוקטור וורן יתפנה אליך תוך דקותספורות"

היא אמרה והראתה לי את הספה שהייתה ממוקמת במרכז החדר.

כמו בכל משרד של פסיכולוגים שתיארתי לעצמי גם כאן הכול היה מעוצב בטעםטוב

אווירה חמימה אך אלגנטית, מזכירה יפה ושיפוטית וכמובן נוף לאינסוף.

תהיתי לעצמי עם אוכל לחמוק מהמקום הזה מבלי שמישהו ישים לב אלי

אבל באותו הרגע מחשבתי נקטע ששמעתי את הדלת נפתחת

דן עמד שם ובירך אותי בחיוך מושלם, לבוש במכנס אפור וחולצה מכופרתלבנה

שישבה עליו בצורה מושלמת.

"קיילי" הוא אמר בקולו העמוק

"היי" עניתי וקמתי על רגלי

"בואי בבקשה" הוא אמר והכניס אותי לחדר,

שולחן בצד ימין של החדר, כוורת בצבע שחור מלאה בספרים, תיארתי לעצמישמדובר בספרי פסיכולוגיה מחשב של אפל, מצד שני ספה שחורה רחבת ידיים וכמובן כיסאתואם,

בצד היה שולחן קטן עם ממחטות נייר שהיו מסודרות בתוך מעמד שנראה דומהלאגרטל יוקרתי.

החדר הזה נראה לי בדיוק כמו שאמור להיראות חדר טיפולים מסורתי.

הדלת נסגרה אחרינו ועמדתי מולו.

"את יכולה לשבת על הספה" הוא אמר בחום

ונגע קלות בכתף שלי על מנת להוביל אותי לשם בבטחה, לא שהדרך הייתהארוכה לשם

לא נראה לי שהייתי הולכת לאיבוד, אבל יחד עם זאת המגע הקריר שלו הצליחלהקפיץ אותי

"זה בסדר" הוא אמר אחרי שכנראה הצליח להרגיש את החוסר נוחותשלי.

התיישבתי על הספה והרגשתי קטנה כל-כך

הוא ישב על הכיסא ממולי ולקח לידו את המחברת השחורה שהייתה שם.

שתקתי והתבוננתי בו.

"את לא צריכה להיות לחוצה" הוא אמר והצליב רגליים

"אני לא" מיהרתי לענות ולרגע הרגשתי שאני תוקפת אותו שלאבכוונה

"אם כך, אנחנו בסדר" הוא אמר שולח לי שוב חיוך מרגיע.

"אז, קיילי איך את מרגישה?" הוא שאל לא מסיר ממני אתהעיניים החומות שלו

"כמצופה" עניתי בקצרה מה שגרם לו לצחוק , היה לו צחוק קטןומקסים

"אני מבין" הוא אמר גורם לי לחייך אליו.

"כמו שאת מבינה את ואני הולכים לראות זה את זו די הרבה כרגע,חשוב לי שכדי שאני אצליח לעזור לך בצורה הטובה ביותר זה שנהיה כנים ופתוחים זה אםזה" הוא אמר והניח את המחברת בחזרה על השולחן.

"אני אשמח להכיר אותך יותר טוב" הקול שלו היה מזמין

יכולתי להבין למה אמרו לה שהוא טוב, לרגע באמת הייתי יכולה להרגישמשהו

"חשבתי שאתה כבר מכיר אותי, אמא שלי בטח לא הסתירה שום פרטעלי" מלמלתי

"אני מעדיף להכיר אותך בעצמי" הוא המשיך.

"בואי נתחיל מהפרטים היבשים"

צחקתי "כמו איפה נולדתי, למה כמה ואיך?"

"משהו בסגנון" הוא ענה בחיוך

"את קיילי, את בת 17 נכון?"

"בפעם האחרונה שבדקתי"

"אוקי, מה את יכולה לספר לי על עצמך?"

שילבתי ידיים והתבוננתי בו, מבטו ננעל בשלי ולרגע יכולתי להרגיש אתהלב שלי פועם במהירות לא מובנת, אחרי הכול לא עשיתי כלום, סתם ישבתי.

"אמממ, את אמא שלי אתה מכיר לא?"

"כן, אני יודע שאמא שלי עובדת במשרד שלה" הוא אמר והמשיךלהתבונן בי

"אני באמת לא מבינה מה אני יכולה לספר לך עוד"

"מה לגבי אבא שלך?" הוא שאל

לרגע השאלה הזאת תפסה אותי לא מוכנה

אבא שלי... גיחכתי

"האיש שהכניס את אמא שלי להריון אתה מתכוון?" אמרתיבעוקצנות

"אוקי, האיש שהכניס את אמא שלך להריון" הוא תיקן את עצמוכדי לרצות אותי

"אני לא יודעת איפה הוא" עניתי בכעס

"הוא מעולם לא לקח חלק מחייך?" הוא המשיך לדלוף פרטים

"אני לא מכירה אותו, אין לי מושג איך קוראים לו, אין לי מושג איךהוא נראה. כל מה שאני יודעת זה שאמא שלי הייתה מספיק טיפשה כדי לשכב איתו"

"אני מבין, את כועסת עליה בגלל זה?"

"ממש לא, אין לי מה לכעוס עליה זאת החלטה טיפשית שלה לא אני אשמהבזה שהיא שוכבת עם אנשים שהיא לא יודעת מי הם"

"זה מה שהיא אמרה לך?"

זזתי בחוסר נוחות על הספה שהרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוכה, חשבתישאנחנו נדבר על נושאים יבשים, לא שיחות נפש על דברים שאין לי מושג בהם.

"כן" מלמלתי לעברו הרגשתי את הכעס גואה בתוכי

"היית רוצה להכיר אותו?"

"ברור שלא!" תקפתי אותו

"אתה היית רוצה להכיר בנאדם שמעולם לא גילה שום עניין בך?"

"אני מתאר לעצמי שאולי הייתי רוצה לפחות לדעת למה הוא בחר לאלהכיר אותי את לא?"

גלגלתי עיניים "מצטערת זה לא מעניין אותי"

דן התבונן בי וקם על רגליו

הסתכלתי עליו לא מבינה, הייתכן שכבר עברה שעה?

הוא צעד לכיווני והתיישב על הספה לצידי, מה שגרם לי להסתובב לכיוונו

"אני מרגיש יותר טוב אם אני אשב כאן לצידך זה יהיה בסדרמבחינתך?"

הוא שאל למרות שהוא לא חיכה לתשובה שלי

הנהנתי בראשי אבל לא הפריע לי איפה הוא ישב פשוט רציתי שהשיחה הזאת עלהאיש שאין לי קשר אליו תיגמר.

"את יודעת, את מזכירה לי את עצמי" הוא אמר בחיוך

קימטתי את הגבות שלי "מה הכוונה?"

"אני זוכר שאני הייתי בגילך תמיד היה לי רצון להילחם בכולם"

"אני לא נלחמת באף אחד" מיהרתי לענות לו

"האומנם? אני חושב שאת דווקא נלחמת בעצמך"

"איך הצלחת להסיק את זה?" מעולם לא חשבתי על זה

"אני מרגיש את זה, מה תגידי על זה?"

"אני יכולה לא להסכים איתך" אמרתי ממשיכה ללטוש בו עיניים

"את יודעת שיש לך עיניים מדהימות?" הוא אמר בחצי קול, לרגעתהייתי הם שמעתי אותו נכון, חייכתי אליו "ויש לך חיוך מקסים" הוא המשיך
"את באמת בחרת דרך קצת משונה לזכות בצומת לב"

הייתי המומה ממה שהוא אמר, צומת לב?

אני? לא ניסיתי לזכות בצומת לב של אף אחד!

"לא?" הוא שאל באותו קול עמוק

"ממש לא!" התעצבנתי עליו

דן שילב את הידיים שלו והתבונן בי

"בבית חולים אמרת שזאת פעם ראשונה שעשית את זה... זה לאנכון"

איך הוא ידע? חשבתי לעצמי

"אם את לא רוצה לספר לי למה עשית את זה, כרגע זה בסדר אני יכוללהסיק את המסקנות שלי

אבל יחד עם זאת, אני יכול להאמין שזאת לא הייתה הפעם הראשונהשלך"

לא הגבתי, הפניתי את מבטי ממנו, מחפש נקודה אחרת במשרד הזה שאני יכולהלהתמקד בה.

"קיילי, זה בסדר, אני לא שופט אותך" הוא אמר בקולו החם

והרגשתי את היד הקרירה שלו נחה על התחבושת הלבנה שלי

מה שגרם לי לפנות את מבטי אליו.

דן חייך אלי וליטף את היד שלי.

אומנם הכאב היה חד אך המגע שלו עלי פתאום היה נעים כל-כך...

שיצאתי ממשרדו פוגשת את המזכירה שלו, היא קרקרה סביבו ללא סוף, מנסה לרצותאת אדון וורן

צחקתי בליבי בזמן שקבעתי פגישה נוספת אצלו.

ירדתי במעלית לחניה לפגוש את אמי, שלא הפסיקה לשאול על הפגישה שהייתהלי

רציתי לסכם אותה בצורה כלשהי אבל לא הצלחתי.

משהו היה מוזר מידי.

אף פעם לא הייתי בטיפול, אולי ככה זה אמור להיראות...


Do what I wantIM AL
IM AL
28/09/2016 22:23
זה מעולה!
המסגרת הזו קטנה על הסיפור הזה הוא צריך תהודה הרבה יותר רחבה מהבלוג.
זאת מבלי לפגוע בדרי הבלוג :)
Jenny
28/09/2016 23:03
:)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: