עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
אני ?אילנהאורjulisee from the heartהדס
The darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy DrakeThelse
אביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


פרק 3

29/09/2016 09:37
Jenny
סיפור

פרק ג'

 

כעסתי, לא ברור למה אבל הרגשתי איך הרגשות של חוסר אכפתיות הופכיםלאט, לאט לרגשות של כעס...

טל עמדה מולי עם עיניים אדומות מבכי ככל הנראה, היא נראתה אומללה

השיער האדום שלה היה אסוף בצמה ארוכה שנחה על כתפה, היא נראתה נורא,אפילו יותר ממני

"אני ממש מצטערת" היא מלמלה שראתה אותי

מה שמפתיע אותי זה שלקח לה 4 ימים להגיע לראות אותי, כמה שלא תהיהחברה טובה.

"זה בסדר" אמרתי בקור

"זה לא בסדר" היא התיישבה לצידי בחצר

"קיילי אני לא היה לי מושג שתלכי רחוק כל-כך"

"אבל היה לך מספיק שכל להתקשר לאמא שלי?" גערתי בה

"ובכן, אני לא יודעת איך להסביר את זה, הרגשתי שמשהו רע עומדלקרוא ואז פשוט לא ענית לי..." היא מלמלה והרגשתי את הקול שלה רועד, היאהייתה חברה שלי, כעסתי עליה ולא רציתי לראות אותה היא זאת שבגללה אני עדין פה

בלעדיה לא הייתי כאן וכל זה היה נמנע ממני

"את לא חייבת לבכות" אמרתי מביטה בה מנסה לשלוט על הדמעותשלה

"עזבי את זה טל, בואי לא נדבר על זה"

"אבל.. אבל איך?" גלגלתי עיניים

"פשוט מאוד, יש לי פסיכולוג שאני עושה איתו את עיניין השיחותהאלה, אין צורך שאת ואני נמשיך באותה הדרך." ניסיתי לסגור את הפינה הזאתבנינו. בכל הרצון הטוב שלי באמת לא חשבתי להמשיך ולדבר על זה.

"אמרת למישהו?" שאלתי אותה

"מה פתאום" היא אמרה בקול שנשמע רגוע יותר

"יופי, אני לא רוצה שזאת תהיה שיחת היום"

"אבל אני חושבת שחלק יודעים..." היא אמרה בקול חלוש

"הוא יודע?" מיהרתי לשאול

היא משכה בכתפיה ואז ענתה

"הוא חיפש אותך, אחרי שלא ענית לו הוא בא לדבר איתי..."

התבוננתי בה, מחכה להמשך

"אבל אני אמרתי שאת פשוט לא מרגישה טוב ושאת נחה בבית"

קימטתי את הגבות שלי

"והוא לא שאל שום דבר מעבר?"

"לא" היא אמרה והמשיכה להתבונן בי במבט מודאג

"אני בסדר" חזרתי על עצמי כמו תקליט שבור....

האמת? לא הייתי בסדר הרגשתי את הכעס הזה מתגבר בתוכי

לא ידעתי איך עוד אפשר להיפתר ממנו, לא יכולתי לעשות את מה שאני עושהתמיד

והרגשתי פשוט חסרת אונים.

ביקשתי מטל ללכת, תירוץ מושלם לכך שהייתי עייפה והאחות שנשארה להיותהבייביסיטר שלי

הסכימה איתי שאני חייבת לנוח.

לפחות פה היא הייתה לעזר.

רציתי את הפרטיות שלי, רציתי את הלבד שלי, רציתי כל-כך להיכנס לחדרולעשות את מה שאני יודעת לעשות, אבל הייתי תקועה פה שהיא מסתכלת על כל צעד שלי

שומר ראש שלא יכולתי להיפתר ממנו...

ישיבה בחצר בחודש אוקטובר מעולם לא הייתה נעימה יותר, התחלתי גם לקרוא

ומעולם לא קראתי, ספרים זה מקום בריחה מצוין שמעולם לא חשבתי שאניאצליח להתחבר אליו

בטח לא בגילי, שחשבתי שאני יודעת את כל מה שטוב ורע בעולם הזה.

חשבתי על הפגישה שלי עם דן, למרות שלא ממש הרגשתי שונה

עדין הרגשתי משונה אחריה.

להרהר בעבר עם אדם נוסף שלא לקח חלק ממנו מעולם לא חשבתי שזה יכוללעזור למישהו

ויחד עם זאת החלטתי לתת לזה סיכוי.

מה כבר יכול להיות?

שחקנית טובה אני לא...



עליתי במעלית לקומה החמישית, צועדת פנימה פוגשת שוב את הפניההחייכניות של המזכירה שלו, לבושה הפעם במכנס מחויט גבוה עם חולצה לבנה שעוד שנייהלא משאירה כלום לדמיון

"הוא מחכה לך" היא אמרה באותה מתיקות מעצבנת

"תודה לך" עניתי ודפקתי על הדלת

פותחת אותה באיטיות, דן ישב בשולחן שלו מקליד משהו במהירות על המקשים

"היי.." אמרתי מנסה לא להפריע לו

"קיילי" הוא אמר שהרים את העיניים שלו מהמסך

"כנסי, בבקשה" הוא אמר וקם לפגוש אותי

סוגרת את הדלת אחרי אני מרגישה אותו קרוב אלי

הוא נגע בכתף שלי והוביל אותי יחד איתו לספה שלו,

מתיישב לצידי הפעם קרוב יותר, בחנתי אותו כמו תמיד, כל-כך אלגנטי

הוא חייך אליי "אני שמח לראות אותך" הוא אמר

"תודה" עניתי בקצרה מסדרת את השיער שלי מאחורי האוזן שלי

"מה שלומך?" הוא שאל בחום

"כמו תמיד"

"אני מבין" הוא נשם עמוק

"אני אשמח שאולי נדבר קצת על מערכות יחסים שלך" הוא אמרונראה כאילו מתמקם בנוחיות

"מערכות יחסים שלי?"

"כן, על המשפחה כבר דיברנו מה לגבי מערכות יחסים מחוץלמשפחה"

חייכתי " אתה רוצה לדעת עם אני נפגשת עם מישהו?"

הוא חייך חזרה אלי "את נפגשת עם מישהו?"

נקודה קצת כואבת הוא ממש אוהב לדבר על דברים כואבים

"אני לא נפגשת עם אף אחד" עניתי במהירות

"כבר לא.." הוספתי "אני לא בטוחה שאני מוכנה לדבר עלזה..." עניתי בכבדות

דן הניח את ידו שוב עלי אוחז בה בעדינות

"כבר אמרתי לך אני לא שופט אותך" הוא המשיך לאחוז בי

התבוננתי בו, אולי שווה לתת לזה צ'אנס ... חשבתי לעצמי...

עצמתי את העיניים מחפשת תשובה טובה לתת לזה

אך לא מצאתי...

"זה לא סיפור יפה" מלמלתי

"אני לא מחפש סיפורים יפים" הוא ענה בקלילות

"האמת, שזה קצת קשה לדבר על זה... "

"יש לנו זמן.." הוא עודד אותי, ידו עדין נחה על שלי

"קוראים לו איילי" אמרתי את שמו

"את איליי פגשתי לפני שנתיים, מי היה מאמין שזה היה כל-כךמזמן..." אמרתי בחצי קול

"האמת, חברים שלנו הכירו בנינו זה לא היה משהו רציני, סתם שיחותנפש על החיים ודברים מוזרים, היו לו הרבה סיפורים מעניינים לספר. חלקים מהם היונוראים ואחרים דווקא גיליתי בהם יותר עיניין"

"בן כמה הוא?" שאל דן

"מבוגר ממני בן 20 היום. הייתי בת 15 שפגשתי אותו, הוא נראה ליכמו בנאדם שאפשר היה לשוחח איתו על כל דבר שבעולם, הוא היה משכיל בכל-כך הרבהנושאים... כל שאלה שאפשר היה לעלות

הייתה לו תשובה או דעה עליה. כלום לא היה חסר לו... איילי היה משהומיוחד." אמרתי בכבדות

הורדתי את מבטי מנסה להחזיר את עצמי אחורנית בזמן, לאותו הרגע שבוהכול השתנה מבחינתי

"מתי הבנת שאת אוהבת אותו?"

שאל דן מעיר אותי לרגע מהמחשבות שלי

"אוהבת?" חזרתי אחריו

"אני לא בטוחה שאהבתי אותו..." עניתי באיטיות

"נמשכתי אליו, אולי לזה אתה מתכוון" אמרתי וחיפשתי את מבטושל דן

כאילו לאישורו להגדרה שמצאתי בשביל איילי

"נמשכת אליו" הוא אמר, בקולו העמוק

"אני מנסה להיזכר ברגע הזה אבל אני לא מצליחה, הייתכן שאפילומהתחלה.." הודאתי בפניו

אני חושבת שמעולם לא עשיתי את זה, אפילו לא בפני עצמי אך משהו גרם לילהודות בזה.

לקחתי נשימה עמוקה הרגשתי איך הגרון שלי מסרב לשתף איתי פעולה.

"האמת, אני מחפשת הצדקה למשיכה שלי לאיילי ואני לא מוצאת, כנראהמה משהו שהיה חייב לקרוא לי. בהתחלה לא בילינו זמן לבד, תמיד היינו בחברת אנשיםאחרים.

השיחות שלנו תמיד היו מהולות דברים עם אנשים אחרים. אז המשיכה הזאת לאמומשה בהתחלה"

הוספתי זורקת מבט לעברו של דן, הוא נראה שקוע בי

היד הקרירה שלו נשארה על ידי והעבירה בי תחושה של ביטחון להמשיך ולדבר

"את הצד הראשון הוא עשה" מלמלתי

"אני זוכרת את זה די טוב, היה לו טעם מר של סיגריות, הוא אהבלעשן פרלמנט, שאני שנאתי

אבל הוא לא הצליח לעביר יותר מכמה דקות מבלי לדחוף לפה שלו עוד סיגריה

אולי בגלל זה בטעם שלו היה לי מר כל-כך בהתחלה..." העברתי את הידשלי על השפה התחתונה שלי "הוא אהב לנשוך אותי" אמרתי בחצי קול

"בהתחלה גם זה היה לי מוזר אבל די במהרה התחלתי לאהוב אתזה..."

"מתי לקחתם צעד קדמה?" שאל דן כאילו ישר חושב על הדבר המובןמעליו

"אם אתה מתכוון לסקס אז זה לקח לי זמן" עיניתי מבלי להריםאת מבטי אליו

"אבל שבסופו של דבר נכנעתי לשכנועים שלו ולטענות שאני חייבת לאבדאת הבתולים שלי כי זה מה שמפריד אותי משאר העולם ולא אפשר לי לחוות את העולם כמושצריך... נכנעתי... רציתי להרגיש על מה כל המהומה, על מה כל הלחץ שלו... למה הוארוצה את זה כל-כך..." עצרתי

לקחתי נשימה עמוקה

"את רוצה להפסיק?" שאל דן

"לא זה בסדר, זה סתם מעלה בי מחשבות.." מלמלתי שוב

רציתי להפסיק אבל גם רציתי פתאום לספר לו

"איך זה היה?" שאל דן

שאלה אינטימית למדיי תהיתי לעצמי האם כולם שואלים את השאלות האלה

"כואב" גיחכתי לעצמי מרגישה את היד שלו אוחזת בי חזק יותר

"אני מתארת לעצמי שבפעם הראשונה זה כואב לכולן לא?"

שאלתי למרות שידעתי את התשובה

דן לא ענה לי אפשר לי להמשיך לספר

"איילי הבטיח לי הבטחות מפה ועד להודעה חדשה... הוא אמר שזה רקדבר קטנטן שיפתח את מערכת היחסים שלנו לרמות חדשות ולאינטימיות שאני לא יודעתעליה. להגנתו חלק מזה באמת היה נכון, אחרי הכאב הראשוני זה בהחלט פתח את מערכתהיחסים שלנו לרמות חדשות...

איילי אהב את זה שאני אהיה שייכת לו, רק לו ולא לאף אחד אחר..."עצרתי שוב

מרגישה את הצמרמורת מטפסת עליי במהירות

"למה את מתכוונת?" שאל דן

"איילי היה טיפוס קנאי" עניתי מפנה את מבטי לדן

הוא התבונן בי בעיניים החומות החמות האלה וכל מה שרציתי כרגע זה לפרוץבבכי

הרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות אבל עצרתי את עצמי.

אני לא יעשה את זה לא לפניו, רציתי לצייר לו מסכה טובה יותר שלי.

"איילי לא הסכים לי לדבר עם גברים אחרים חוץ ממנו, חברות שליעברו סריקה קפדנית

ורק מעטות שרדו את זה, מי שנשארה היה אסור לי לדבר עליו איתה.

כל מערכת היחסים שלנו הפכה לאיזה סוד לא ברור...

מצד אחד אהבתי את החשאיות הזאת, את הסכנה שהוא צייר לי, מצד שני לאהבנתי איך אפשר לחיות ככה... אבל תתפלא הצלחתי ללמוד מהר מאוד שעדיף לי לרצות אותומאשר לא לרצות אותו..." דן התקרב אליי

"כן, הוא היה אלים..." הוספתי

"מאוד, כמעט בכל היבט בחיים שלו, הוא עטף אותי במערכת יחסים שלאהצלחתי לראות לפני זה, הוא היה בודק כל דבר שעשיתי, היה שואל את החברות שלי עלייהיה מתשאל אותי לגבי אינטראקציה עם אנשים אחרים. אפילו בכיתה שלי נאסר עלי לדבר עםבני המין השני.

הרגשתי קצת כמו אסירה מבלי באמת להיות אסירה."

הוספתי "אני לא חושבת שאמרתי את זה למישהו בצורה כל-כךגלויה"

"אני לא בא לשפוט אותך" הוא אמר שוב מעודד אותי להמשיך

"זאת הרגשה משונה, איך אני יכולה להגדיר אותה. הייתי נעולה במקוםשאני עצמי נכנסתי לתוכו... חלק ממני אהב את זה אבל החלק השני נלחם בזה."

"ניסית להילחם בו?"

חייכתי "ניסיתי ככל הנראה להילחם בעצמי... ככה הגדרת את זה"אמרתי

"גיליתי עולם שלם של סבל שאני עצמי החלטתי לגרום לי להרגיש...גליתי שניתן לפצוע את עצמך בעוד דרכים יצירתיות... ואהבתי אותן יותר ממה שנמשכתילאיילי"

אמרתי מצליבה את הרגליים שלי

"הסקס לא השתנה כמעט אף פעם, הוא תמיד נהג לספק את עצמו ולדאוגלצרכים שלו לפני שלי

אבל ככל נראה ככה זה בכל מערכות ביחסים לא? הגבר צריך להיות מרוצהוהאישה... צריכה להגיד לו תודה שהיא חלק מזה"

"את באמת חושבת שככה צריכה להיראות מערכת יחסים?" שאל דן

פניתי אליו "איך זה צריך להיראות?"

הוא התקרב אלי קרוב יותר ועטף אותי בחיבוק חמים

הרגשה מוזרה שטפה אותי, הריח שלו מילא את אפי, הוא היה חזק וברורכל-כך...

הלב שלי געש בתוכי לא הבנתי למה הוא מחבק אותי ממתי אנחנו מתחבקים...

זזתי בחוסר נוחות והוא שחרר אותי.

"קיילי, אני יודע שזה לא פשוט, אני מאוד מצטער שככה חווית אתזה"

הוא אמר וקולו היה ברור מאוד עד כדי מהדהד בתוכי

"זה בסדר..." מלמלתי עדין מרגישה קצת מוזר מקרבה הפתאומיתהזאת

"אני מבין שיש לך הרבה מאוד שכבות שאנחנו נצטרך לקלף אחת אחריהשנייה כדי שתצליחי להרגיש טוב יותר עם עצמך." הוא אמר

"אני חושבת שאני בסדר"

"כמובן, אבל את עדין בקשר עם איליי?" הוא שאל

משכתי בכתפיים שלי

"אני באמת לא יודעת..."

"הוא ניסה ליצור איתך קשר?"

"כן, אבל לא הצליח"

"אני חושב שאת צריכה לתפוס מרחק ממנו"

לתפוס מרחק ממנו? אני לא בטוחה שמצב כזה אפשרי, לא לאורך זמן לפחות

"את יכולה לעשות את זה?" הוא שאל שוב

"אני לא בטוחה..."

"אני חושב שהוא מסכן אותך ואני מבקש ממך להתקשר אלי במידה והואיצור איתך קשר בסדר?"

הוא שאל, אבל גם כאן לא נשמע שהייתה לי ברירה אלא להסכים

הנהנתי בראשי.

דן קם ונתן לי את המספר האישי שלו

"תתקשרי אלי בכל רגע שלא יהיה" הוא הפציר בי.

"אני, אני לא חושבת שזה נחוץ"

"סמכי עלי" הוא אמר באותו קול חמים.

יצאתי מחדר שלו משאירה מאחורי חלק ממני, הרגשה מוזר עטפה אותי בתוךכדי יציאתי מהחדר.

תיאמתי פגישה נוספת וצעדתי למעלית משאירה משהו ממני מאחור...

התבוננתי על הכרטיס שדן נתן לי, המספר שלו היה רשום עליה כל-כך רשמי,

ממתי פגישות עם פסיכולוגים מתנהלים בצורה כזאת...

תהיתי לעצמי אבל משהו ירד מליבי משהו שישב עליו הרבה זמן,

מעולם לא דיברתי עם איש על איילי, אסור היה לי.

ופתאום אני מרגישה שאני בוגדת באמון שלו...

רציתי להעניש את עצמי על זה, התבוננתי בתחבושות שעדין עטרו את המפרקיםשלי

אומנם הם כאבו פחות אבל עדין יכולתי להרגיש עקצוץ מגיע מהם,

עקצוץ שבשמחה הייתי הופכת למשהו גדול יותר.

הייתי צריכה להוריד את התפרים בסוף השבוע כדי שאני אוכל להתחילולהחלים כמו שצריך.

רציתי יותר מהכול להיפטר מהתחבושות האלה הם משכו יותר מידי צומת לב,שבניגוד לדעה של דן, ממש לא הייתי רוצה.

ההיעדרות שלי מהלימודים אולי הייתה מעלה גבה אצל רוב חברי הכיתה שלי

אבל מאחר שרבים מהם לא ידעו בדיוק מי אני אחרי הסריקה הרחבה של האנשיםשאני הייתי יכולה לדבר איתם, לא רבים התעניינו. איילי...

הוא המשיך לשלוח לי הודעה להתקשר אלי

אבל לא עניתי לו, לראשונה מאז לא יודעת כמה זמן גירדתי את הכוחות שלי

לא לענות לו, האמת לא ממש רציתי, חשבתי שזה יגמר בנינו ברגע שאני אסיםלזה סוף ברגע שאני

יעזוב... כמו שהוא לימד אותי...

"קיילי?" שמעתי את קולה של אמי

מה שהחזיר אותי המחשבות שלי שוב להווה

"כן" הרמתי את מבטי מהספר שהחזקתי ביד

"שוחחתי עם דן היום" היא אמרה ובקולה גאווה

"אוקי" עיניתי מנסה לחזור לספר שלי, שמתי לב שאני קוראת אתאותה שורה שוב ושוב.

"הוא אמר שאתם מתקדמים יפה" היא הוסיפה

"באמת?" שאלתי אותה עדין בתוך הספר שלי

"כן, אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב"

"אם זה מה שנאמר לך, כנראה שזה נכון" מלמלתי לעברה

"אני אלווה אותך להוריד את התפרים שלך" היא אמרה באותהגאווה

"חשבתי שאפשר להוריד אותם בבית, יש לי אחות צמודה לא?"

"כן, אבל חשבתי שאולי נצא לשתות משהו רק שתינו"

הרמתי את מבטי אליה "אמא, חשבתי שאת לא רוצה שאני אשתהאלכוהול"

היא חייכה "את יודעת למה אני מתכוונת, אולי נוכל לדבר"

"את עדין לא מוותר על זה אה? אני לא מתכוונת לספר לך כלום עלהערב ההוא את יכולה להפסיק ללחוץ עלי, הרי לקחת לי פסיכולוג במיוחד בשביל זהלא?"

"את יודעת שזאת לא הסיבה" היא מהירה לענות לי

"נעשה מה שתרצי" אמרתי לא מורידה את מבטי מהספר

בתקווה שתבין שהשיחה בנינו נגמרה.

ששמעתי אותה מתרחקת הרמתי את מבטי

מי ידע שהחיים אחרי זה תמיד חוזרים לאותו הערב...



IM ALYN71
IM AL
29/09/2016 10:23
תודה, מחכה להמשך:)
הקורא הנאמן ....
Jenny
29/09/2016 10:35
תודה לך :)))
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: