עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
אילנהאורjulisee from the heartהדסThe dark
IM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drakesmooth criminalאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
-To Do List-
- לסיים תואר ׁׁ(V)
- צניחה חופשית (Vׂ)
- להפסיק לעשן (V)
- ללמוד לאהוב את עצמי
- להפסיק לאהוב אותו (V)
- להאמין
- לכתוב ספר
- לברוח לאי בודד
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


פרק 4

29/09/2016 18:12
Jenny
סיפור

פרק ד'

 

הורדת התפרים הייתה פעולה קלילה למדי, אומנם היא כאבה ופתחה קצת דימום אבל בגדול

זה לא היה סיפור גדול להיפתר מחוטים שהחזירו אותי לחיים...

הרגשה משונה עכשיו חלפה בראשי ברגע שהתבוננתי על המפרקים שלי

הצלקת הייתה רחבה לרוחב, והיא עיטרה היטב את הידיים שלי...

הצבע שלה היה אדום והיה בוהק הרבה יותר מצבע האור החיוור שלי.

האחות שהורידה לי את התפרים הייתה מרוצה מההחלמה ואמרה שייתכן והצלקת תקטן בסופו של דבר ככה שזה לא ימשוך כל-כך הרבה צומת לב.

צומת לב שאני לא הייתי צריכה.

אמי הסתכלה על המפרקים שלי לראשונה בלי תחבושות, אני חושבת שהיא לא הייתה יכולה

להתמודד עם הצלקות, היא ניסתה להימנע מכל אינטראקציה איתם.

"את בסופו של דבר תצטרכי להסתכל עליהם" אמרתי בחצי קול בבית הקפה שישבנו בו

"למה את מתכוונת?" היא מיהרה לשאול

"הצלקות שלי..." מלמלתי מרימה את כוס הקפה ונותנת לטעם המתוק למלא את פי

"למה את חושבת שאני לא..." היא אמרה בחשש ששמה לב לכך שאני יודעת

שהיא לא מסוגלת להתבונן בידיים שלי מבלי להעביר את מבטה לכל נקודה אחרת בגוף שלי

"את לא מסתירה את זה ממש טוב..." מלמלתי

"זה בגללי?" היא שאלה ישירות

"בגללך?" שאלתי אותה המומה מהישירות שלה

"זה בגלל שהשארתי אותך רוב הזמן בבית לבד?"

גיחכתי עצם השאלה שהיא חושבת שזה בגלל הצחיק אותי.

היא מעולם לא הייתה הדמות האימהית בחיים שלי, לא האשמתי אותה בזה

אבל יחד עם זאת לא היה לי משנה.

אהבתי את החופש שלי, רציתי את הלבד הזה.

"אני יודעת שלדן אסור לספר לך על הפגישות שלנו" אמרתי בתוקף

"אז את מנסה להוציא את זה ממני? עדין?"

"אני פשוט לא מצליחה להבין אותך" היא אמרה מעבירה את הידיים שלה על כוס הקפה החמה

כאילו מחפש חום

"אני לא ביקשתי ממך להבין אותי"

"נתתי לך את כל מה שאפשר לתת לילד, דאגתי לך תמיד שלא יחסר לך כלום." היא הדגישה

"כסף את מתכוונת?" אמרתי בעוקצנות

"כסף, מקנה לך את החיים והמותרות הכי טובות שאפשר להשיג בחיים האלה, ואת בחרת לעזוב"

"כן, כסף לא חסר לנו..." מלמלתי

מחשבה על כסף זה הדבר היחיד שעניין אותה

"את יודע קיילי, עשיתי כמיטב יכולתי" היא שוב הצדיקה את עצמה

"אני בטוחה" עניתי לה

השיחה הזאת הייתה מיותרת מבחינתי ורציתי מאוד לסיים אותה,

"את לא מתכוונת לדבר איתי נכון?" היא ניסתה שוב

"כמו שאמרתי לך, אני לא מעוניינת לדון בדברים האלה איתך."

"את יודעת שאת עדין קטינה ואני יכולה לדרוש שיתנו לי פירוט מדויק מהשיחות שלך עם דן?"

היא ניסתה להפחיד אותי לשתף פעולה

חייכתי אליה "קטינה.. כן, אבל לא לאורך זמן. בגיל 18 אני מחליטה לבד

ורק להזכיר לך לא נשאר עוד הרבה זמן" הזכרתי לה שאני אהיה נתונה לעצמי ממש עוד מספר שבועות, אולי אין לי עדין תוכנית מבונת למה שאני הולכת לעשות,

אבל באופן ברור אני אוכל לבחור מה לעשות מבלי שתצטרך לגרור אותי למקומות בשביל לרצות את עצמה.

השיחה בנינו אולי נגמרה בניצחון מבחינתי

רציתי שהיא תניח לזה.

האיומים שלה לזה שהיא תבקש את השיחות שלנו מדן לא הפחידה אותי

ידעתי שהוא לא יספר כלום כול עוד אני לא מודה בפניו שאני רוצה לפגוע בעצמי

או באחרים... כל הדברים האחרים נשארים בנינו.

מחשבה שהעלתה פתאום חיוך על שפתיי

עצם העובדה שמשהו פתאום נמצא בנינו עודדה אותי לרצות להמשיך לדבר איתו

אולי מחסום שהיה שם זמן רב הוסר פתאום...

"היי.." אמרתי שראיתי את דן נשען על השולחן של המזכירה שלו

מחזיק בידו כמה דפים. הוא היה לבוש במכנס שחור וחולצת פולו מה שחשף לראשונה את הידיים שלו. הוא הפנה את מבטו אלי וחייך

"קיילי" הוא אמר מגלגל את השם שלי על הלשון שלו בקלילות

חייכתי אליו, לרגע לא שמה לב לשום דבר שמתרחש מסביב

"את יכולה להיכנס , אני מיד איתך" הוא אמר מעביר את מבטו ממני שוב למזכירה

צעדתי בבטחה לחדר שלו, מכניסה את עצמי למקום שהרגיש לי הרבה פחות מאיים

מאשר בפעמים הראשונות.

האמת שדי ציפיתי לפגישות בנינו, לא הצלחתי להבין למה

התיישבתי על הספה בנקודה הרגילה שלי לבשתי טייץ' שחור וחולצה תואמת בעלת שרוול ארוך לכסות את המפרקים שלי, השיער שלי היה ארוך יותר

תהיתי לעצמי עם שווה לי לגזור אותו מעט

דן נכנס לחדר סוגר את הדלת אחריו .

שולח לי חיוך מהפנט "אני מצטער" הוא אמר מתיישב לצידי

"זה בסדר" אמרתי בקול שקט

"אתה נראה ממש מאושר" אמרתי, חייבת לציין שהחיוך שלו נראה גדול יותר מבדרך כלל.

"באמת?" הוא אמר קצת מופתע

"כן.." עניתי

"אולי אני פשוט שמח לראות אותך" הוא ענה בחום

קשה היה לי להאמין שזאת הסיבה אבל זה היה נחמד מצידו

הוא ישב לצידי קרוב יותר מפנה את הגוף שלו אלי,

גורם לי לשנות זווית כדי ששוב אהיה מולו

"אז, מה שלומך?" הוא שאל

"כל פגישה אתה הולך לשאול אותי את השאלה הזאת?" שאלתי מחייכת

הוא החזיר לי חיוך "אני מאמין שכן"

"אני בסדר" אמרתי כמו תמיד

"בסדר, איך הרגשת אחרי הפגישה הקודמת שלנו?"

הורדתי את מבטי לרגע ואז החזרתי אותו אליו שוב

"מוזר..." מלמלתי
"באמת? את מרגישה זה עזר לך לפרוק את זה?"

"ייתכן" אמרתי בשקט

הוא חייך אלי מושיט לי את ידו

הנחתי את כף ידי בשלו והוא עטף אותה במגע קריר

גורם ללב שלי לפעום במהירות, הוא ליטף אותה עם האצבעות הארוכות שלו

גורם לי להרגיש קטנה כל-כך...

"אני מבין שעברת הרבה דברים לא פשוטים בחיים שלך, אני מבין שאולי קשה לך לסמוך על אנשים

אבל יחד עם זאת אני שמח שאת מדברת איתי" הוא אמר ממשיך לעטוף אותי בידו

הורדתי את מבטי על היד שלו והתבוננתי בו,

ואז ראיתי את זה, צלקת לבנה ארוכה עיטרה את ידו... לאורך

"מה זה?" שאלתי אותו מתבוננת על הצלקת אומנם היא הייתה לבנה מאוד

אך עדין ניתן לשים לב אליה

דן הוריד את מבטו והסתכל על היד שלו.

"זה הסיפור שלי" הוא אמר במתיקות

הרמתי את מבטי ופגשתי את מבטו

"אתה לא..." מיהרתי להגיד

"לא אני לא" הוא אמר שולח לי חיוך מרגיע

"בגיל 19 הייתה לי תאונת אופנוע כמעט איבדתי את החיים שלי, למזלי יצאתי מזה בנס רק עם כמה צלקות מושכות על הגוף שלי" הוא אמר בקולו העמוק

"באמת?" שאלתי מתבוננת שוב על הצלקת שלו

"כן, יש לי עוד כמה למקרה שתרצי לראות" הוא אמר בנימה של צחוק

חייכתי אליו, האמת הייתי שמחה לראות עוד ממנו...

"אתה יכול לספר לי על התאונה?" שאלתי למרות שלא ידעתי האם אני יכולה לשאול אותו את זה,

"אנחנו פה בשביל לדבר עליך לא עלי"

"בבקשה.." ביקשתי לא מורידה את העיניים שלי ממנו, הוא חייך ולקח נשימה עמוקה

"זאת הייתה תקופה שכמו שאמרתי לך ניסיתי להילחם בעצמי, בחרתי לברוח מהבעיות שלי ושתיתי כמויות גדולות מאוד של אלכוהול, מה שגרם לראש שלי להפסיק לחשוב בהיגיון ולהאמין שאני מסוגל לכל דבר... הייתי נוהג כל לילה אחרי המסיבות שתייה וכל לילה הייתי מצליח להגיע הביתה.

עד שלילה אחד לא הצלחתי...  אין לי מושג מה קרה בדיוק, החלק הזה די מחוק מזיכרוני

אבל המשטרה אמרה שלא שמתי לב לרמזור ונכנסתי לצומת ברמזור אדום, מה שגרם לי להתנגש בעוצמה במכונית פרטית, איבדתי את ההכרה שלי די מהר.

הייתי מחוסר הכרה כמה שבועות, שברתי את היד שלי כמעט לרסיסים

והיה לי מזל שהם הצליחו להחזיר לי אותה.

בנוסף לזה שבר ברגל שנראה קל יחסית ליד שלי וכמה צלעות סדוקות.

באופן כללי אני הייתי פצוע אבל לא בצורה שאי אפשר לתקן. פשוט הרופאים אמרו לי שהחיו אותי מספר פעמים כי פשוט ויתרתי על עצמי... כלומר הראש שלי ויתר על הגוף שלי" הוא אמר ונראה מהורהר לרגע

"בקיצור, הבעיות שלי הצליחו להשתלט עליי גם מבלי שידעתי את זה.

אני מאמין כיום שפשוט לא רציתי להילחם על החיים שלי, בגלל זה הייתי מחוסר הכרה כל-כך הרבה זמן והייתי קרוב מאוד לעזוב את העולם הזה. בדיעבד אני שמח שהכוחות שלי חזרו אלי

והצלחתי לצאת מזה עם מבט חדש על החיים." הוא אמר וחייך אלי

עדין אוחז בידי, לא ידעתי מה להגיד על זה.

הסיפור שלו... "מה קרה אחר כך?"

"לא הרבה, עשיתי שיקום כדי שאוכל להשתמש שוב ביד שלי, אומנם זה היה שיקום ארוך של כמה חודשים אבל זה גרם לי לתהות מה ארצה לעשות עם החיים שלי עכשיו שקיבלתי אותם בחזרה"

"ומצאת את עצמך הופך לפסיכולוג?" שאלתי קוטעת אותו

"כן, משהו בסגנון. רציתי להראות לאנשים נקודת מבט אחרת טובה יותר"

חייכתי אליו, היה בו משהו אופטימי כל-כך.

"אני אוהב את החיוך שלך" הוא אמר במתיקות

מה שגרם ללחים שלי לעלות צבע, אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהסמקתי בפני מישהו

"קיילי, את הרבה יותר ממה שאת חושבת..." הוא המשיך

"את עולם ומלואו" הוא אמר מרים את היד הפנויה שלו ומעביר אותה על קצות השער שלי

בחצי נגיעה קלילה עם האצבעות שלו, תופס אותי לגמרי לא מוכנה לעוד מגע שלו.

הרגשתי איך חום גופי משתנה...

"אני שמחה שיצאת מהתאונה הזאת" מלמלתי מנסה להחזיר את הנושא השיחה אליו

"כן, גם אני שמח שאת פה" הוא המשיך, חוזר על הפעולה בשער שלי

משהו במגע שלו היה זר כל-כך אבל יחד עם זאת מוכר ומושך...

התקשרתי לתת לזה הסבר

"את רוצה לספר לי על הערב ההוא?" הוא שאל ממשיך לגעת בשיער שלי

הורדתי את מבטי וזזתי בחוסר נוחות, מה שגרם לו לשחרר את האחיזה שלו ולהניח לשיער שלי.

עטפתי את עצמי בשני ידיי

"זה די ברור לא?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה

"איילי בידד אותי מכולם, אסר עלי להתקיים בלעדיו ואז פשוט החליט לצרף מישהי נוספת לחבילה"

אמרתי בכבדות

"מה הכוונה?" שאל דן ממשיך לדובב אותי

"אני חושבת שהייתי טיפשה, הוא אמר לי שאני היחידה שלו, זה מה שחשבתי במשך שנים...

עצם העובדה שהייתי מבודדת כל-כך אולי גרמה לי להיות עיוורת, דמיינתי לעצמי שהוא נמצא רק איתי, חושב רק עלי... רוצה רק אותי... וכל הכאב הזה שהוא מעביר אותי

נובע מהאהבה הגדולה הזאת שהוא מדבר עליה..."

לקחתי נשימה עמוקה, היה ליה קשה לדבר על זה

"מה קרה?" הוא שאל

"הלכנו למסיבה של חברים משותפים שלנו, כמו תמיד באישורו, הוא אסף אותי מהבית שלי והסיע אותנו לשם. בהתחלה הכול היה רגיל כמו בדרך כלל שהוא לא עזב אותי לרגע

רק המשיך לשתות ולהזרים לי משקאות.

אלכוהול היה האהבה הגדולה השנייה שלו אחרי הסיגריות והרבה לפני..." מלמלתי

"לאחרונה הוא פוטר מהעבודה שלו בגלל זה, אבל זה לא גרם לו לרצות להפסיק... לא שהייתה לו סיבה מיוחדת בשביל לעשות את זה... הוא אוהב לרצות את עצמו.. ורק את עצמו.

אחרי כמה סיבובי שתייה ראיתי שהוא לא חוזר אלי, הלכתי לחפש אותו... ואז ראיתי אותו בחצר איתה, אין לי מושג מי זאת הייתה, גם לא היה אכפת לי" אמרתי ועצרתי לרגע לנשום

מרגישה איך הדמעות שוב רצות להציף אותי

"היא הייתה צעירה, הרבה יותר צעירה ממני אני חושבת. לא שזה משנה

פשוט שראיתי אותם ביחד ליבי נשמט ממני... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי...

הרגשתי כל-כך נבגדת, כועסת..." הוספתי מנסה לא לאפשר לדמעות לברוח גם לא הפעם

"כעסת עליו?" שאל דן

"לא, לא עליו" אמרתי וחייכתי מנסה לשנות את נתיב הדמעות שהרגשתי שמתחילות לברוח מעיניי

"אתה בטח חושב שהייתי צריכה לכעוס עליו?"

שאלתי מחכה לתשובה אבל הוא לא הגיב

"אולי אתה צודק..." המשכתי כאילו מנסה לדבר עם עצמי

"זעמתי על זה שכנראה עשיתי משהו לא טוב ועכשיו הוא יעזוב אותי בגלל שלא הייתי מספיק טובה...

כמו שהוא אמר לי אין ספור פעמים שאני לא טובה בשבילו, שאני לא טובה בשביל אף אחד...

ואם הוא לא היה מגיע בטח הייתי נשארת לבד עד סוף חיי." גיחכתי

"מעניין אם הוא היה צוחק על זה עם הוא היה יודע שהחלטתי לסיים את החים שלי באותו הרגע"

אמרתי בכבדות...

הרגשתי את היד של דן נחה על הרגל שלי

"זה בסדר" הוא אמר בקולו העמוק

"כן..." מלמלתי והרגשתי את הדמעות בורחות ממני ללא יכולתי לשלוט בהן

ניסיתי להסתיר את פני ממנו לא מבינה למה, כבר ביססתי את העובדה ששחקנית טובה אני לא

אז למה אני עדין מנסה להילחם בזה.

הייתי הרי טובה ברחמים עצמאים למה לא לידו?

"הצלחתי להגיע הביתה, ידעתי שעוד יש לי כמה שעות עד שאמא שלי תחזור

וידעתי שאני לא רוצה להישאר לבד בעולם הזה... הייתה לי הרגשה שזה נגמר בנינו, אולי זה באמת נגמר..." עצרתי לרגע

"עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב... להעניש את עצמי על כישלונות..."

דן קירב אותי אליו מניח את הראש שלי על הכתף שלו, עוטף אותי לחיבוק חם

הידיים שלי נמשכו מעצמן לעטוף אתו לאותו חיבוק קרוב

לרגע הרגשתי איך כל החומות בראש שלי פשוט נופלות אחת אחרי השנייה

סתם מהמגע הפשוט הזה... בגללו

"אני ארטיב לך את החולצה.." מלמלתי לתוכו

"זה לא מפריע לי" הוא אמר לא מרפה את האחיזה שלו

הגוף שלו שידר לי חום בלתי מוסבר שטיפס בתוכי גרם לי לא לרצות לעזוב אותו

אבל שהדמעות פסקו מעצמן... הוא שיחרר אותי

מתבונן עליי מקרוב, נראיתי ככל הנראה די גרוע כי הוא פשוט חייך אלי

"אני מצטערת..." מלמלתי מייבשת את שאריות מהדמעות שלי

"את לא צריכה לחשוש ממני" הוא אמר מושיט לי את ממחטות הניר שמעדו על השולחן, באותו אגרטל יוקרתי , צחקתי מעצמי ממשיכה לנגב את הדמעות

"זה קורה לך הרבה הא?" שאלתי תוך כדי צחוק

"הדמעות את מתכוונת?" הוא שאל ממשיך להתבונן בי עם החיוך המשולם הזה שלו

"כן.." מלמלתי

"טוב, זה חלק מהעבודה" הוא אמר בצורה נינוחה

"אני לא מאמינה שסיפרתי לך את כל זה..." המשכתי במלמול קל

"אמרתי לך את לא צריכה לחשוש אני לא פה כדי לשפוט אותך, אני פה להכיר אותך ולהקשיב לך"

התבוננתי בו הוא היה קרוב אליי כל-כך

הרגשתי כל-כך חשופה פתאום, התעורר בי רצון לקום ולהתרחק ממנו

קמתי על הרגליים,

"אני חושבת שזה מספיק להיום" אמרתי וניסיתי להישמע משכנעת, לא יודעת אפילו אם הפגישה נגמרה או לא, פשוט רציתי לתפוס קצת מרחק

דן תפס את היד שלי וגרם לי שוב לפנות עם הפנים אליו

עכשיו הוא ישב על הספה ואני עמדתי, כשידי הייתה בידו,

"את יכולה להראות לי?" הוא שאל

מרים את השרוול של החולצה שלי

קימטתי את הגבות שלי, לא מבינה למה הוא צריך לראות

"אני.. לא חושבת שזה רעיון טוב" אמרתי במהירות וזזתי ממנו

מושכת את היד שלי אחרי

שמעתי אותו קם על רגליו וניגש אלי, הוא היה גבוה ממני אומנם לא בהרבה

אבל פתאום זה היה ברור כל-כך שהוא עמד מולי

"זה לא מפריע לי.." הוא אמר מושיט לי את ידו, נותן לי להתקרב אליו.

הנחתי את ידי בידו ואפשרתי לו להרים את השרוול חושפת את עצמי בפניו

החתך, הצלקת, שאריות שנותרו ממני... שמישהו באמת הצליח לחבר אותי

דן העביר את האצבע שלו על הצלקת שלי, היא הייתה עדין כל-כך מחוספסת

כל-כך טרייה, הרגשה שגרמה לי שוב להחסיר פעימה, אף אחד מעולם לא נגע בצלקות שלי

"את יודעת, זה לא הופך אותך לפחות יפה" הוא אמר בקלילות בלתי נסבלת

כאילו קורא את המחשבות הכי אפלות שלי, באמת תהיתי לעצמי איך אני אראה בפני אנשים אחרים עם חתיכות חסרות ממני... והנה הוא עומד מולי, עונה על שאלות שאפילו אני לא הייתי מעיזה לשאול... לא בקול לפחות.

הקרבה הזאת איתו, משהו כל-כך לא מציאותי...

דן עזב את היד שלי, מתקרב קרוב יותר, עוטף אותי בעוד חיבוק

שוב, מציף את אפי בריח המשכר שלו...

הרגשתי את הצורך להודות לו על משהו...

מטפסת באיטיות עם שני ידיי מעלה הגב שלו, עוטפת אותו שוב בחשש

הרגשתי איך הלב שלי לא משחרר אותי, ממשיך לפעום במהירות בתוכי

הנשימות שלי נהיו מהירות יותר, הרגשתי מבוכה מסוימת מהמצב הזה,

הרגשתי איך האחיזה שלו בי מתחזקת הוא הניח את אפו בשערי

הרגשתי איך הוא נושם אותי לתוכו, בדיוק כמו שאני נשמעתי אותו לתוכי

מנסה להרגיש ממנו כמה שיותר לפני שהחלום הזה יתפוגג בתוך ערפל שהראש שלי ממציא לי...

"את מדהימה.." הוא לחש לי

גורם לי לאבד שליטה על עצמי...

הרמתי את ראשי מהחזה שלו, פוגשת את זוג העיניים החומות שלו

כל מה שרציתי עכשיו זה לגעת בו...

מבטינו ננעלו זה על זו והוא פשוט עמד שם מתבונן בתוכי משאיר אותי בזרועותיו

הייתי כל-כך קרובה אליו ויחד עם זאת מאוד רחוקה...

האצבעות שלו עברו מהשיער שלי ונגעו בסנטר שלי

"העור שלך מדהים" הוא המשיך באותה נימה

נשמתי נעתקה לרגע גורמת לי לבלוע רוק בשקיקה

מה לעזאזל קורא לגוף שלי...

הראש שלי התעופף למקום אחר? מה עובר עלי...?

הרמתי את ידי וזרמתי עם מה שהרגיש לי לנכון, רציתי לדעת איך זה מרגיש...

העברתי את האצבעות שלי על הפנים שלו, פוגשת את הזיפים הקטנים שלו, עוברת עליהם בעדינות בקצות האצבעות שלי

"'קיילי.." הוא אמר את שמי מגלגל אותו שוב אותו עידון

עוצם את העיניים שלו למגע האצבעות שלי

"דן..." אמרתי את שמו מחזירה לו באותו מטבע, מרגישה את האף שלו נוגע באפי

יכולתי להרגיש את הנשימה שלו עלי...

"אני לא יכול..." הוא זרק לאוויר העולם

פקחתי את עיניי "אני מצטער" הוא אמר עדין מחזיק אותי בזרועותיו

נשכתי את השפה שלי מתבוננת בו בשקיקה

"למה לא?" שאלתי מרגישה אבודה בתוכי

"תאמיני לי שאני רוצה, מאוד רוצה" הוא אמר בכבדות

מלטף את שערי "אני לא מבינה..." הסתכלתי עליו

"את מטופלת שלי, את צעירה מאוד" הוא אמר בתשובה

"תני לחבק אותך" הוא המשיך, מחזיק את הראש שלי לחיקו, מפגיש אותי עם הרצון הזה שגועש בתוכי, מעט המומה מהתוצאה.


IM ALDo what I want
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: