עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
תיאואני ?אילנהorcojulisee from the heart
הדסThe darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drake
Thelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
The taste of blood
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
•  פרק 12
•  פרק 13
•  פרק 14
•  פרק 15
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


אש וקרח פרק ד

13/11/2018 13:31
Jenny
סיפור

פרק ד

סגרתי את הלפטופ שלי

ושפשפתי את העיניים שלי.

הגיע הזמן ללכת הביתה. יום ארוך בהחלט.

סגרתי את האור במשרד לוקחת את התיק שלי וצועדת לכיוון המעלית.

כל הקומה הייתה חשוכה, אנשים ממהרים להגיע הביתה למשפחות שלהם ואני?

אני מנסה למשוך כמה שיותר שעות במשרד למרות שאני ממש לא חייבת.

ירדתי במעלית לחניון בתת קרקעי, צועדת לטויוטה הלבנה שלי.

כאשר היא מתעוררת לחיים אני מגבירה את המוזיקה ומתחילה בנסיעה הביתה.

הכבישים בשעה 21:00 כבר כמעט ריקים, הנסיעה הביתה הופכת להיות נעימה יותר, ייתכן וזאת הסיבה שאני בוחרת לעבוד הרבה?

השיער שלי התפזר בגלל הרוח שנכנסת מהחלון שלי, אני מסדרת אותו מאחורי האוזן שלי

הריח של החורף הזה מטריף לי את החושים.

מחכה לגשם המבורך הזה שרק יתחיל לרדת... הגשם של יולי כמה קיטשי זה עוד יכול להיות.

חניתי את האוטו בסימון של הדירה שלי.

לפחות דבר אחד אהבתי בבנין הדירות הזה, שלא היה צורך להתמודד עם חיפושי חניות.

עליתי לקומה השמינית, פותחת את הדלת.

ריח של אוכל ביתי מילא את אפי ברגע.

"היי" הוא אמר זורק אליי חיוך "היי" עניתי מניחה את התיק שלי ומורידה עקבים.

שנאתי ללכת בהם אבל זה מה שמצפים מעורכת ראשית.

"איך היה היום שלך?"

"כמו כל יום" מלמלתי, העיניים שלנו נפגשו אבל הוא המשיך לסדר את האוכל בצלחות

"אני מקווה שאת רעבה"

"אתה מכיר אותי, אני רק עושה מקלחת קצרה" אמרתי צועדת לכיוון המקלחת.

לוקחת נשימה עמוקה, אני פותחת את המים ולרגע אני לא שומעת כלום חוץ מהמים...

קול ואני גרים ביחד כבר שנה.

הוא רופא כללי בחדר מיון, והמשמרות שלו מטורפות.

הוא טוען שהיה לו קשה לנהל מערכות יחסים עד לרגע שהוא פגש אותי.

אבל הנה, אנחנו עדין ביחד.

פגשתי אותו במקום הכי לא שגרתי, בבית חולים. כאשר הגעתי מבוהלת עם חום גבוהה ובסופו של דבר התברר שאני הולכת לשרוד את זה הוא מצא את זה למשעשע וביקש ממני להיפגש שוב מחוץ לחדר המיון העמוס, הוא מצא חן בעיניי והסכמתי.

הוא היה גבר שאוהב לטפל בעצמו, היו לו הרבה תכונות שאני לגמרי מבינה ומעריכה חוץ מזה הבנאדם רופא, כמה רע הוא כבר יכול להיות?

יצאתי מהמקלחת לובשת חלוק משי שחור, לא הייתי רעבה בכלל, אבל העובדה שקול החליט לבשל קסמה לי, גבר שמתמצא במטבח זה נכס.

כוס יין אדום עמדה על השולחן, התיישבתי והוא הצטרף אליי.

למרות שארוחות מהסוג הזה לא היו בשגרה בבית הזה, עדין הוא היה מצליח להפתיע אותי

שנינו עבדנו קשה, הוא בגלל שהוא חייב ואני בגלל שאני רוצה.

ייתכן והמצב היה יכול להיות אחר אבל ככה הוא.

אולי החיים בגיל 25 אמורים להיראות אחרת, אבל למדתי עם הזמן לזרום עם מה שהחיים זורקים לך.

 

עוד יום חדש התחיל בנסיעה לעבודה.

כמו תמיד בחרתי לצאת מוקדם מהבית שוב בטענה שצריך להימנע מהפקקים.

הימים שלי היו נראים פחות או יותר אותו הדבר, הרבה קריאה על חומרים, אפילו עכשיו קשה להוציא ספרים טובים. הרבה אנשים חושבים שהם יודעים מה הם רוצים להגיד אבל זה לרוב הולך לאיבוד.

ואנשים? האמת אנשים קוראים פחות, הם פחות מעריכים את היצירות הספרותיות ופחות נוהרים לחנויות לרכוש אותם והעבודה שלי זה למצוא את הפנינים האלה, את האנשים שיגרמו להם לצאת מהבית וללכת לחנות ולקרוא.

כאשר סיימתי את הלימודים שלי הייתי בטוחה שאני אלך לקריירה אחרת אבל שוב בחיים האלה אי אפשר לדעת לאן נושבת הרוח.

הרשתות החברתיות גם הן מקשות על העבודה שלי, הרבה אנשים בוחרים לכתוב שם וזה נגיש לקהל גדול של אנשים מה שלפעמים יכול למנוע מהם את האפשרות ליצור משהו עם כריכה.

"אלכסה" שמעתי את שמי כשהדלת שלי נפתחה

הרמתי את מבטי מהמחשב פוגשת את טלי, היא עבדה איתי, סוג של עוזרת אישית

"כן"

"יש פה מישהו שמחפש אותך" היא אמרה ברכות.

"מי?" שאלתי מנסה לדלוף פרטים

"הוא ביקש לא להגיד" היא מלמלה, קימטתי את הגבות שלי, מה פתאום על מה היא מדברת?

"אני לא מבינה" קמתי על רגליי,

אבל האורח לא חיכה בחוץ וראיתי אותו מגיע, פוגשת את העיניים הירוקות והכול- כך מוכרות האלה.

הוא צעד לתוך המשרד שלי מכניס את עצמו לפני שטלי הספיקה להבין מה קורה פה.

"שלום אחות קטנה" הוא אמר בחיוך לבן.

תופס אותי לגמרי בהפתעה, ניק בכבודו ובעצמו נמצא פה ממש כאן, עכשיו.

הוא עטף אותי בשתי ידיו מפגיש אותי עם הריח המשכר שלו שמעולם לא הצלחתי לשכוח.

"היי..." מלמלתי מחזירה לו חיבוק.

טלי עדין עמדה שם, אולי היא הייתה המומה מעט מהמפגש המשפחתי שלנו.

זרקתי אליה מבט מרגיע "זה בסדר" אמרתי בחום, משחררת אותה.

ניק התיישב על הכיסא שעמד מול השולחן שלי בחדר, בוחן את החדר שבו הוא נמצא,

הוא נראה פחות או יותר בדיוק כמו שזכרתי אותו, גבוהה, בעל שיער שחור שתמיד נראה לי ארוך מידי וכמובן סימן ההיכר שלו החיוך המדהים שלו.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי עדין המומה מהמפגש הפתאומי.

"מה? כאן? מבקר את אחותי" הוא אמר את המובן מאליו.

עמדתי מולו בזמן שהוא ישב והתרווח בכיסא

"אתה באוסטרליה" מלמלתי "כן, טוב תמיד רציתי להגיע לכאן, מצאתי גם סיבה טובה" הוא אמר, ואני עדין מנסה להבין.

"את נראית נהדר" הוא אמר בקלילות

"תודה" אמרתי במהירות

"אל תראי כל-כך מופתעת" הוא המשיך, הבנתי שאולי אני לא עושה עבודה טובה מספיק כדי להסתיר את ההפתעה שהוא עשה לי, לא פגשתי אותו שנים, לא עשיתי את זה מבחירה.

בחרתי שלא לדבר איתו.

אבל הנה הוא כאן.

"ניק אני רצינית, קרה משהו?" שאלתי אולי פספסתי משהו מההיעדרות הארוכה שלי מהבית, אין ספור סיפורים שסיפרתי על הסיבות שבגללן אני לא יכולה להגיע הביתה נראו לי פתאום כמו סרט ישן, והאמת עכשיו נראה שלא היה מוצלח כל-כך.

ניק נראה רגוע ושליו, לא ייתכן שקרה משהו אחרת הוא היה מגיע לפה בצורה אחרת, ניסיתי להרגיע את עצמי.

"אני רואה שהשנים הפכו אותך ללחוצה אפילו יותר" הוא אמר במתיקות מייסרת,

לקחתי נשימה עמוקה, התיישבתי בכיסא ממולו, משלבת רגליים

"למה לא התקשרת?" שאלתי

"ואת היית עונה?" הוא שאל לוקח צעד אחורה.

הורדתי את מבטי, שאלה קשה, לא ידעתי איך לענות עלייה. ההחלטה הזאת נלקחה לפני הרבה זמן וחשבתי שהיא חסרת חשיבות מבחינתי, וכך גם מבחינתו.

"את רואה" הוא אמר משלים את המחשבות שלי כאילו קורא אותם. החזרתי את מבטי אליו

"אני לא יודעת" עניתי.

"זאת הסיבה שאני פה" הוא המשיך

"יש איזה מקום שאני יכול לקחת אותך לארוחת צהרים?"

העפתי את המבט שלי על שעון היד הכסוף שלי, צהרים זה לא, אבל אני לא רוצה להמשיך לשבת איתו במשרד שלי.

"אני יכולה לצאת לשעה" אמרתי לו.

"מעולה" הוא אמר מרים את עצמו על רגליו

ואני אחריו, הוא צעד לדלת שאליה התפרץ לפני דקות, אני לקחתי את התיק יד שלי שישב ליד השולחן, הולכת בעקבותיו.

יצאנו מהחדר שלי, צועדים ביחד במסדרון.

פגשתי את טלי ליד השולחן שלה עסוקה בשיחת טלפון, עצרתי אותה, אמרתי לה שאני יוצאת במידה והיא צריכה אותי אני אחזור עוד שעה.

היא סימנה לי אוקי והמשיכה בשיחה שלה.

ירדנו במעלית לחניון תת קרקעי וניק משך אותי אחריו "מה?" שאלתי לא מבינה,

"האוטו שלי נמצא כאן" אמרתי

"בואי ניסע באוטו שלי" הוא אמר מוביל אותי אחריו.

עצרנו ליד מכונית ספורט אלפא רומיאו לבנה עם גג פתוח, ניק שלף מפתח מכיס של המכנס שלו ופתח אותה.

גלגלתי עיניים "אתה לא רציני" אמרתי לו ונכנסתי פנימה, הוא התיישב לצידי.

מתניע אותה גורם לחניון הזה להתעורר איתה לחיים.

חייכתי, הוא כנראה איבד את זה לגמרי, תהייתי לעצמי.

הוא יצא מהחניון נוהג במהירות בכבישים של העיר, השמיים היו אפורים תהייתי אולי עכשיו יתחיל לרדת גשם, מה ששוב לא הצדיק את המכונית הזאת.

ניק נהג לפי הוויז למסעדה שאמרתי לו, היא לא הייתה רחוקה מידי ולפעמים הייתי יוצאת לשם לארוחת צהריים כשרציתי מעט שקט ולהתרחק מהמשרד שהייתי נמצאת בו די הרבה.

התיישבו בשולחן ליד החלון, העננים האפורים המשיכו להציף את היום הזה ובכל זאת אהבתי את זה. מזג אוויר כזה היה האהוב עליי.

"מה תרצו לשתות?" שאלה מלצרית שנעמדה ליד השולחן שלנו, היה לה שיער ארוך בלונדיני ועיניים גדולות, היא חייכה במתיקות.

"ויסקי עם קרח" אמרתי מפנה את מבטי לעברו של ניק, חיוך עלה על שפתיו

"גם בשבילי" הוא אמר, מבלי להזיז ממני את העיניים, גאווה קטנה התפרסה לה בנוחיות בתוך הבטן שלי. "אז הפכת לטיפוס של ויסקי?" הוא שאל מרוצה.

"בוא נניח שלמדתי לאהוב אותו" אמרתי מחזירה לו חיוך

"יש עוד דברים מעניינים שאת רוצה לספר לי?" הוא שאל מתקרב אליי.

"אולי אתה רוצה לספר לי למה אתה פה?" המשכתי לתחקר אותו.

הוא לקח נשימה עמוקה.

"את לא יכולה פשוט ליהנות מארוחה איתי?"

המצב הזה לא היה רגיל בשבילי, לא פגשתי אותו כבר 8 שנים והוא משחק אותה כאילו אנחנו נפגשים לארוחה השבועית שלנו ביחד.

"הגעת כי רצית לאכול איתי ארוחת צהריים..." מלמלתי בחצי קול

"אם כך בוא נעשה את זה" אמרתי בקול קצת יותר ברור.

המלצרית שלנו הגיע עם המשקאות שלנו והניחה אותם בקלילות על השולחן.

"מוכנים להזמין?" היא שאלה, מעבירה את המבט שלה ממני לניק

"אני חושב שאנחנו נמתין עוד קצת" הוא אמר.

"כמובן" היא מלמלה וחזרה על עקבותיה, משאירה אותנו לבד.

ניק טעם מהויסיקי עם הקרח, ממשיך להתבונן בי בשתיקה.

עשיתי את אותו הדבר, מרגישה את הטעם המריר הזה גולש לגרון שלי, הרגשתי פתאום מצאה כל-כך.

"אלכסה" הו אמר את שמי אחרי כמה דקות של שתיקה

"ניק" אמרתי

"את שוקלת להמשיך ולהסתכל עליי בעיניים הכחולות שלך, או שאת רוצה לעשות עם זה משהו?"

חייכתי, הוא ידע בדיוק איך לשנות את האווירה, והוא עשה את זה בקלילות,

"אני לא יכולה ככה ניק" אמרתי משועשעת

"אתה יכול כבר להסביר לי למה אחרי 8 שנים אתה פה?"

"זה לא ברור לך?" הוא אמר

"לא, ניק זה ממש לא ברור לי. כשנפרדתי ממך ונסעתי זה היה די ברור לי ההחלטה שלקחנו שאנחנו לא מתראים יותר, אתה בעצמך שלחת לי הודעה שאתה מעדיף שנשאיר את הכול ככה ואפילו

לא הגעת להיפרד ממני לפני הנסיעה שלי ללימודים" אמרתי מטיחה בו עובדה שזכרתי מעולה.

הוא לקח שלוק נוסף מהכוס ויסקי שלו והניח אותו בכבדות על השולחן.

"היית חסרה לי" הוא אמר אחרי רגע

תשובה שלא הייתי מוכנה לשמוע.

התבוננתי בו, מרגישה איך המילים האלה גורמות ללב שלי לפעום מהר יותר, משהו בהם היה כל-כך חם ומנחם והעובדה שהוא אמר את זה אחרי כל-כך הרבה זמן הפכה את זה אולי אפילו ליותר מיוחדת בעיניי.

"אתה יודע," אמרתי

"גם אתה לי" אמרתי בחצי קול, מרגישה איך החומות שלי מתחילות לרדת.

"עבר הרבה זמן" הוא הוסיף

"יחסית" אמרתי שוב בקול קטן.

"אני יודע שאת מערכת יחסים" הוא אמר מעיר אותי לשנייה מהרגע הזה,

"נכון" אמרתי, לוקחת נשימה עמוקה

תוהה מאיפה הוא יודע על זה.

"אמא שלי?" שאלתי אותו

והוא חייך בתשובה

"היא לא מפסיקה לדבר עלייך" הוא הודה

"באמת?" קימטתי את הגבות שלי "כן, אני חושב שהיא מתגעגעת אליך הרבה, בחגים במיוחד"

"אני מצטערת" מלמלתי

"אני מבין אותך את עושה את מה שטוב לך" הוא המשיך

"אני חושב ששנית מאוד את החיים שלי ברגע שהחלטת לעזוב" הוא אמר בכבדות

"פתאום הרגשתי שחלק ממני כבר לא היה שם יותר" הוא המשיך

"אבל אני חייב להיות כנה איתך, אני לא חושב שזה החזיק הרבה זמן" הוא סיים, מסיים את הויסיקי שלו גם.

אני חושבת שזאת הייתה השיחה הכנה הראשונה שניהלו מאז שלא באמת ניהלו שום שיחה רצינית על מה שהיה בנינו, עובדה זו אולי גרמה לי להמשיך ולהאמין שהוא לא הרגיש את מה שאני הרגשתי כלפיו שהייתי ילדה.

ועכשיו... אני מוצאת את עצמי עטופה בהרבה סימני שאלה של 'למה?'

עצמתי את עיניי, פוקחת אותם שוב מנסה לסדר את המחשבות שרצות לי בתוך הראש,

פתאום רציתי לשאול אותו כל-כך הרבה שאלות, דברים שפחדתי לדעת,

פתאום משהו בתוכי שינה כיוון.

 

 

"זה לא שיכולנו לעשות משהו שונה" אמרתי

"אולי לא בהתחלה, אבל אחר כך" הוא אמר שולף תשובה מהירה

חייכתי אליו, הוא חשב על זה

"ניק אני לא מאמינה שמשהו מזה היה אפשרי, אנשים מדברים הם היו אומרים דברים נוראים עלינו"

"למי אכפת מאנשים" הוא אמר והרגשתי שבריר של גאווה בקולו

כל-כך מתאים לו להגיד משהו כזה.

"לשנינו" אמרתי בוחנת את התגובה שלו

"להורים שלנו" הוספתי "לעזאזל ניק, קראת לי לפני שנייה וחצי 'אחותי הקטנה' מה נראה לך?"

הוא צחק, "כן טוב, את יודעת הכול בשביל לשגע אותך קצת"

"ובכל זאת..." אמרתי נושכת את השפה שלי

הוא התרווח על הכיסא משלב ידיים "אז מה את מציאה?" הוא אמר

"כלום. אין לי מה להציע בנושא הזה, אלה החיים ואני לא חושבת שיש מה לעשות בנידון" אמרתי בכבדות, ידעתי שלדבר הזה אין פיתרון בגלל זה העדפנו להפסיק את הכול ברגע שהדברים קראו. אני פשוט חשבתי שאני היחידה שחוותה את זה בצורה כזאת, לא העליתי על דעתי שניק נמצא איתי ביחד בסיפור הזה.

אולי זה מה שכאב לי יותר מהכול...

"לכמה זמן הגעת?" שאלתי אותו

"האמת, כרטיס פתוח" הוא חייך

"לא יודע למה" הוא משך בכתפיו מזכיר לי קצת את עצמי.

"אני יכולה לבלות איתך כמה ימים אם את רוצה, להראות לך את האזור" אמרתי כמחווה על השיחה הארוכה והמתישה הזאת.

"אני אשמח" הוא אמר נינוח יותר.

"לבן הזוג שלך לא יהיה אכפת?" הוא עקץ אותי

"מה פתאום" עניתי במהירות

"אני מבין" הוא אמר מסמן למלצרית לחזור לשולחן שלנו.

היא הגיעה אחרי שניות אחדות

"כן" היא אמרה מוכנה לרשום.

"אני חושב שאנחנו מוכנים להזמין" הוא אמר בחיוך.

 

ארוחת הצהריים נמתחה קצת מעבר לגבולות של שעה שהבטחתי,

שלחתי לטלי הודעה שאני אקח לעצמי את שאר היום ולא אחזור למשרד, ידעתי שלא היו לי פגישות חשובות שתוכננו להיום וביקשתי ממנה לדחות את שאר הדברים לשבוע הבא.

הבטחתי לניק שאני אראה לו את האזור.

פתאום הבנתי שלא זכרתי מתי בפעם האחרונה בכלל הייתי בחופש.

יצאנו מהמסעדה צועדים בצעדים איטיים למכונית המגוחכת של ניק

הגשם לא ירד אבל השמיים היו שחורים עכשיו, ישבנו שעות ארוכות במסעדה, לראשונה מאז שאני מצליחה לזכור באמת ניהלו שיחה שהייתה דומה למה שהיינו עושים שהיינו ילדים.

ניק היה ונשאר מקסים בעיניי, הוא סיים את לימודי המשפטים שלו כמו שהוא תכנן והמשיך להתמחות בעריכת דין פלילית, להתעסק עם פושעים כל היום, לא יודעת עם אני עצמי הייתי בוחרת קריירה כזאת, אבל הוא נראה די מרוצה מעצמו כהרגלו.

"אני צריכה שתחזיר אותי למשרד" אמרתי אחרי שישבתי במכונית

"אני חייבת לקחת את המכונית שלי" הוספתי

"אני אקפיץ אותך הביתה" הוא אמר בחיוך

"חוץ מזה, מחר הבטחת לי יום מזמנך" הוא הוסיף ונגע בידו ברגל שלי.

"כן" עניתי, זזה מעט באי נוחות מה שגרם לו להזיז את היד.

ניק נסע שוב במהירות, אולי הוא אהב נהיגת מרוצים, אבל הוא היה נהג טוב, זכרתי עוד שהוא ניסה ללמד אותי קצת נהיגה בקיץ באותה התקופה הייתי קצת פחות טובה בזה מעכשיו.

הוא עצר את המכונית בחנייה של בניין הדירות שלי

וזרק לעברי מבט ירוק, ישבתי במכונית סוג של לא מוכנה לצאת ולסיים את היום הזה

ולא הצלחתי להבין למה.

"אני אבוא לפגוש אותך מחר על הבוקר?" הוא שאל

"כן תודה" מלמלתי, פותחת את הדלת לצאת החוצה, ניק תפס את היד שלי מושך אותי אליו

מצמיד את השפתיים שלו ללחי שלי, ונותן לי נשיקה רכה

"לילה טוב" הוא אמר בקלילות מאפשר לי לצאת עכשיו.

"לילה טוב" אמרתי סוגרת אחרי את הדלת, מתחילה בהליכה לבניין

הבטן שלי התכווצה פתאום למגע הזה שלו וניסיתי להרגיע אותה, לקחתי נשימה עמוקה

נכנסת לבניין וממתינה למעלית.

"אלכס" שמעתי את שמי, מפנה את ראשי, פגשתי את קול.

הוא הגיע אליי עוטף אותי עם היד על המותן

"היי" אמרתי מופתעת לראות אותו "חשבתי שאתה עושה משמרת ערב" אמרתי

"כן, השעה עכשיו חצות" הוא אמר קצת מופתע ממני, זרקתי מבט לשעון היד שלי והאמת שהשעה הייתה קצת אחרי חצות כבר, הייתי המומה איך הזמן עבר מהר ולא שמתי לב.

"ראיתי שבדיוק הגעת, איפה האוטו שלך?" הוא שאל ונכנסו למעלית

"השארתי אותו בעבודה" אמרתי

"הא, ומי זה שהקפיץ אותך?" הוא שאל ממשיך לחקור

"אח שלי" אמרתי בקלילות.

הוא הסתכל עליי "ואוו, אוקי. חשבתי שאת לא בקשר עם המשפחה שלך, כלומר חוץ מאבא שלך" הוא אמר מכניס אותנו לדירה שלנו.

"הוא הגיע לכאן לצורך כמה דברים שקשורים בעבודה" אמרתי מורידה את נעלי עקב שלי.

"ולמה לא הזמנת אותו לעלות? את יודעת שאני הייתי שמח להכיר את המשפחה שלך" הוא אמר בקלילות

דבר שהעלה חיוך על שפתיי

"אממ.. אולי בהזדמנות" אמרתי , תוהה לעצמי כמה המצב הזה יכול להיות מביך, לפעמים פשוט אי אפשר לדעת איך אנשים יגיבו לסיטואציות מסוימות  בנוסף לא הייתי בטוחה שאני מוכנה לשינויים רבים כל-כך.

"אני הבטחתי לו שאני אראה לו את האזור קצת" אמרתי

"נשמע טוב" הוא חייך

"כן, לקחתי לי יום חופש מחר, נראה לי שאקח אותו לראות קצת את העיר"

"זה יכול להיות נחמד"

"אני מקווה" אמרתי בכנות

קול הניח את היד שלו עליי מושך אותי אליו "אני שמח שאת משתדלת" הוא אמר ונתן לי נשיקה על המצח.

הסיפורים שהוא שמע ממני על הבית שלי לא היו מלאי חום ואהבה.

הוא לא יודע באמת את הסיבה שבגללה בחרתי לעזוב אבל מצד שני גם לא ממש רציתי לחלוק את זה איתו. והעובדה שהוא לא המשיך לשאול אותי בנושא תמיד קסמה בעיניי.

 

IM AL
13/11/2018 17:30
את חתיכת יודעת לכתוב , אם את מסוגלת לכתוב המשך למשהו שהתחחלת לכתוב באוגוסט!
וכן זה מותח ומסקרן.
Jenny
13/11/2018 18:59
:) מקווה שיהיה מעניין...
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: