עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
תיאואני ?אילנהorcojulisee from the heart
הדסThe darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drake
Thelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
The taste of blood
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
•  פרק 12
•  פרק 13
•  פרק 14
•  פרק 15
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


אש וקרח פרק ו

15/11/2018 11:31
Jenny
סיפור

פרק ו

 

יצאתי ממלון "קיפ" צועדת לתוך שמי הדמדומים.

ניק התעקש לקחת אותי חזרה הביתה אבל אני התעקשתי לקחת מונית.

המונית לקחה אותי לבניין במשרדים שעבדתי בו, צעדתי לחניה מוצאת את הטויוטה הלבנה שלי בדיוק איפה שחניתי אותה. נכנסתי פנימה, סוגרת את הדלת ומוצאת את עצמי בשקט גמור.

הרגשתי כאילו אני עדין נמצאת בחדר, במלון יחד עם ניק

הרגשתי כאילו שזה גם המקום שרציתי להיות בו כרגע.

השיחה הזאת עשתה לי די טוב, אני חושבת שרציתי להגיד לו את הדברים האלה כבר תקופה ארוכה כל-כך והם סוג של ישבו עליי לא אפשרו לי להתקדם לגמרי בחיי... ועכשיו?

כל השאלות שלי מתחילות לבעור בתוכי ביתר קלות... עכשיו שאני יודעת בוודאות איך הוא הרגיש כלפיי ואני יודעת שזה היה לו קשה בדיוק כמו שזה היה קשה לי, אני תוהה לעצמי

האם למישהו באמת היה אכפת אם לא היינו משפחה אחת גדולה ומאושרת...

התנעתי את המוכנית והדלקתי את הרדיו חזק, יצאתי לכביש שמוביל לדירה שלי

נסעתי בקצב איטי למדיי, עדין לא יודעת מה אני צריכה לעשות עכשיו...

חניתי את המכונית בחניה הרגילה ונכנסתי למעלית.

פתחתי את הדלת של הדירה וצעדתי פנימה.... כאשר פתאום הרגשתי הרגשה נוראית של אשמה.

עמדתי בדירה הזאת שלי ושל קול עטופה ברגשות אשמה...

הרגשתי איך פתאום נכנס לסיפור הזה בנאדם נוסף שלא לקחתי בחשבון עד לפני כמה שעות והוא פשוט נמחק מהסרט שהייתי בו.

הרגשתי נורא, הרגשתי כמו הבנאדם הכי נורא עלי האדמות

צעדתי למטבח מורידה את הנעליים שלי, מוציאה כוס גבוהה שופכת לשם חצי בקבוק של יין לבן שהיה במקרר... בלעתי כמה לגימות גדולות ממנו מרגישה איך הוא עובר במהירות בגרון שלי.

הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס והיו לי כמה מיילים שהגיעו מהעבודה, מיהרתי לענות עליהם למרות שידעתי שבשעה כזאת כבר אין במשרד אף אחד וככל כנראה הם הצליחו להסתדר גם מבלי שאהיה חייבת לענות עליהם אבל עשיתי זאת.

הייתי טובה בסך הכול בעבודה שלי, אהבתי אותה ואהבתי את העובדה שהיא מאפשרת לי להציץ לחייהם של אנשים אחרים מבלי באמת להיות שם.

הטלפון שלי צפצף, תהיתי לעצמי אולי מישהו כן נמצא בעבודה ומחזיר לי תשובה

אבל זאת הייתה הודעה מניק, הוא שלח לי סמיילי עצוב ושהוא רוצה שאני אהיה שם איתו.

חייכתי, הוא עדין מצליח לשגע את המוח שלי.

לא הגבתי להודעה שלו.

התיישבתי על הספה בסלון, הבית היה חשוך אבל לא רציתי להדליק את האור

רציתי את החושך הזה... המשכתי לשתות את היין

מקווה שזה מה שיסדר את ההרגשה המגעילה הזאת.

מעולם לא בגדתי. מעולם לא חשבתי על לבגוד, לא באמת. אני לא הטיפוס הזה

גם לא חיפשתי את זה... אבל עם ניק זה היה כל-כך פשוט עד כדי כאב...

קול פשוט לא היה על סדר היום שלי ואני יודעת שזה לא אמור להיות ככה...

דלת הכניסה נפתחה ואור נדלק, קול עמד בדלת לבוש עדין במדי בית החולים

"היי" הוא אמר מופתע לראות אותי

"היי" אמרתי מרימה את עצמי מהספה, כוס היין שלי הייתה ריקה, לא זוכרת אפילו כמה זמן ישבתי ככה.

"את בסדר?" הוא שאל מניח את התיק שלו

"כן, בטח" אמרתי צועדת למבטח, רציתי עוד מהיין הזה

קול קימט גבה "ישבת בחושך?" הוא שאל עדין מבולבל

"כן, כנראה" אמרתי בחיוך, ממלאת לעצמי את מה שנותר מהבקבוק יין ומניחה אותו בכיור

"איך היה היום שלך?" הוא שאל

"טוב" אמרתי בקלילות לוגמת עוד מהיין

"אוקי..." מלמל קול וצועד לארון ומוציא עוד בקבוק יין

התבוננתי בו, "מצטערת" אמרתי מסתכלת על הכוס יין שלי

"זה בסדר" הוא צחק, פותח את הבקבוק הנוסף וממלא לעצמו גם

"איך היה היום שלך?" שאלתי, לא מצליחה להתנער מהרגשה הזאת שנדבקה בי אפילו עם כוס יין שנייה. "עמוס" הוא אמר מתיישב על הכיסא הגבוהה במטבח ולוגם מהיין

"אולי יש לנו משהו חזק יותר?" שאלתי

"למה את מתכוונת?" הוא שאל בקלילות

"אולי בא לך איזה ויסקי?" שאלתי

"אני חושב שאני יכול להסתדר עם כוס יין, מה קורה איתך?" הוא שאל ונשמע מודאג

"אני ממש בסדר" אמרתי שולחת לו חיוך מרגיע, הרגשתי כאילו יש פתאום איזה סוד נוראי שנמצא פתאום בנינו, לא שזה היה שונה ממקודם אבל פתאום הוא הרגיש לי כאילו צבר לשם עוד נפח והיה לי קשה לשמור אותו בתוך הבטן שלי.

"איך היה אם אח שלך? ניק נכון?" הוא אמר זורק את השם שלו לאוויר

"כן... אממ... טוב, אני חושבת שאנחנו בכיוון טוב" מלמלתי

"יופי, אני באמת שמח. את ממש לא מדברת הרבה על המשפחה שלך לפחות אל בזמן שהיינו ביחד" הוא ציין עובדה קיימת, האמת גם היום אין לי יותר מידי מה להגיד לו מעבר למה שהוא יודע

"כן..." עניתי לוקחת לגימה נוספת מהיין

"אולי בכל זאת תזמיני אותו לארוחת ערב?" הוא חזר על עצמו

חייכתי "אולי"

עכשיו יותר מתמיד לא הייתי בטוחה שאוכל לראות את שניהם באותו חלל סגור.

קול הסתכל עליי במתיקות, הוא נראה עייף כנראה שהמשמרת שלו באמת הייתה עמוסה יותר מבדרך כלל. "אני חושב שאני אקפוץ למקלחת" הוא אמר ומשאיר אותי עם היין שלי.

שמעתי את הקולות של המים במקלחת, הלב שלי החסיר פעימה

היין לא עזר הוא לא שיפר את ההרגשה הזאת שהשתלטה עליי

רציתי לכפר על זה. רציתי לבקש סליחה...

צעדתי לחדר השינה שלנו, מורידה את הבגדים שלי.

זורקת אותם הצידה, נכנסתי מתחת לשמיכה, ממתינה לו שם...

קול נכנס לחדר, עטוף במגבת

"היי" הוא אמר בחום שקלט אותי  

"היי" אמרתי "את לא מרגישה טוב?" הוא שאל ניגש אליי

"לא, אני מרגישה מצוין" חייכתי אליו מושכת אותו למיטה, נישקתי אותו שואפת אותו לתוכי, נושמת אותו, הוא עטף אותי בידיו מאפשר לי להתענג על הנשיקה איתו

קול היה מושלם מהרבה בחינות שכנראה כל אישה בעולם תעריך מאוד וגם אני.

חיבבתי אותו מאוד, זה היה פשוט גם לחבב אותו.

משכתי אותו צמוד אלי, מתמקמת מעליו, הוא עדין היה רטוב מהמים במקלחת, ממשיכה לנשק אותו,

הידיים שלי טיילו על הגוף הבנוי שלו, הרגשתי אותו בין הרגליים שלי

הידיים שלו היו על המותנים שלי והוא הצמיד אותי קרוב אליו מסמן לי את הקצב

זאת הייתה תחושה טובה, רציתי אותו... אהבתי להרגיש אותו בתוכי

אולי הראש שלי היה מסוחרר יותר ממה שחשבתי שרציתי או אולי פחות ממה שרציתי

נתתי לעצמי את האישור ליהנות ממנו... אולי באמת רציתי להגיד סליחה...

נתתי לעצמי לשקוע, הקצב שלנו היה אחיד, הוא הכיר את הגוף שלי כמעט טוב כמו שהכרתי את הגוף שלו, בכל זאת יותר משנה ביחד זה לא מעט...

שכבתי לצידו, היד שלו הייתה על הבטן שלי, החזה שלי עלה וירד בקצב

הרגשתי לרגע שוב שקט.

 

צלצול השעון המעורר שלי העיר אותי, השעה הייתה 6:30.

קול עדין ישן. הרמתי את עצמי מהמיטה צועדת לעבר המקלחת, הראש שלי כאב.

אולי בגלל היין אולי בגלל כל הרעש הזה שהיה בתוכו.

אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לארוז את עצמי ולצאת לעבודה.

התארגנתי במהירות מקפידה על איפור מדויק להעלים את הסימנים הכחולים מתחת לעיניים שלי, לבשתי מכנס שחור נעלי עקב שחורות וחולצת משי קרם. נראית כהרגלי.

מיהרתי לצאת מהבית כדי להפסיק כמו תמיד להגיע בזמן לפני הפקקים.

ירדתי במעלית, זורקת לעצמי מבט במראה שבתוכו

השיער שלי היה אסוף בקוקו גבוהה וגלש על הכתף שלי.

יצאתי לחניה מופתעת לראות שם את המכונית הספורט עם הגג הפתוח של אדון ניק.

הוא ישב שם, בחניה של הבית שלי ונראה נינוח כמו טווס

קימטתי את הגבות שלי, מופתעת לגמרי לראות אותו שם...

"מה לעזאזל אתה עושה פה ב7:00 בבוקר?" שאלתי חסרת סבלנות

"בוקר טוב" הוא אמר בקלילות

"ניק, אני רצינית"

"חשבתי להקפיץ אותך לעבודה" הוא אמר לא מבין את הגישה שלי

"אלוהים ישמור" מלמלתי

"בואי כבר" הוא אמר מושיט לי כוס קפה גבוהה

חייכתי אליו "לאטה?" שאלתי אותו

"קפוצ'ינו כפול" הוא חייך

הסתכלתי עליו, פתחתי את הדלת ונכנסתי למכונית, לוקחת את הכוס קפה מהיד שלו

"איך ידעת שאני ארד עכשיו?" שאלתי חוגרת את חגורת הבטיחות

"אמרת שאת שונאת את הפקקים בעיר ועשיתי חישוב, כנראה שהוא היה נכון" הוא אמר בחום.

נסענו בדרך עבודה שלי, הוויז הראה שאנחנו נגיע לשם תוך חצי שעה ככה שאני לגמרי מספיקה להגיע בזמן. "אני אשמח לצאת איתך לצהריים היום" הוא אמר

"צהריים?" משהו בבטן שלי התכווץ, ניק חייך

"כן, את יודעת משהו בסגנון" הוא הוסיף

"אני לא יודעת, יש לי הרבה עבודה שאני חייבת להספיק"

"אני מבין, אז ארוחת ערב?"

"אני לא יודעת, זה היום החופשי של קול..."

"אוקי, אז מה את מציעה?" הוא זרק לעברי מבט ירוק

נשכתי את השפה שלי הרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת..

"צהריים" מלמלתי "צהריים נשמע מעולה" הוא אמר מחנה ליד הכניסה לבניין המשרדים שלי

"אאסוף אותך בשתיים" הוא אמר, מנחית לי נשיקה קלילה ורופפת על הלחי, מלווה אותי בחיוך לבן.

צעדתי פנימה, מסיימת את הקפה שניק הביא לי וזורקת אותו בפח ליד המעלית לקומה שלי.

הייתי מוכנה להשתחרר מהיום הזה, רציתי לשקוע בעבודה שלי שידעתי שאוכל לעשות

מבלי לחשוב על חיי האישיים.

הפגישות שהיו לי במהלך שעות הבוקר התארכו קצת מעבר למה שחשבתי והיו לי מספר טיוטות של ספרים שהגישו לי שבכלל לא הספקתי לעבור עליהם ובכלל לא רציתי לדחות אותן.

שעת הצהריים הגיע מהר כל-כך, הודעתי לטלי שאצא לצהריים אבל הבטחתי לחזור במהירות

ניק היה טיפוס דייקן, הוא אסף אותי בדיוק בשתיים והסיע אותנו במהירות שיא למלון שלו,

הציפייה לזה שאני הולכת לשקוע שוב בתוך מערבולת של חושים כזאת דווקא הלהיבה אותי פתאום

הרגשתי קצת כאילו אני בלתי מנוצחת.

הסקס עם ניק היה מטורף, הוא היה מהיר, מדויק וכל-כך עמוק... הרגשתי כאילו שלא אני נמצאת שם אלא מישהי אחרת, הוא הצליח להוציא ממני דברים שלא הכרתי בעצמי

שלא חשבתי שקיימים בי.

"שיט!" הסתכלתי על השעון הכסוף שעל היד שלי

"מה?" הוא שאל בבהלה "אני חייבת לחזור" אמרתי מרימה את עצמי מהמיטה, מתחילה להתלבש במהירות, ניק עשה כמוני "חשבתי שאמרת שיש לנו זמן" הוא אמר

"כן, אבל הזמן נגמר" צחקתי "אתה יודע, לא כולם נהנים מהחיים הטובים"

"חשבתי שאת דווקא נהנית" הוא אמר לוקח את המפתחות שלו מהשידה ליד המיטה

"כן, טוב אני מקווה שאתה יודע לנסוע מהר" חייכתי

"כמובן" הוא אמר נותן לי נשיקה קטנה על השפתיים.

 

ניסיתי להשלים כמה שיותר עבודה שיכולתי, הרגשתי קצת לא בפוקוס, וחשבתי שזה מה שיכול לעזור לי לחזור לעצמי. ניק רצה גם לאסוף אותי מהעבודה אבל העניין הזה פחות התאים לי ולקחתי מונית חזרה הביתה. ידעתי שזה היום החופשי של קול ובכל זאת לא מיהרתי לחזור הביתה

אולי כי זה לא היה החלק שלי בשגרה היום יומית וחששתי שזה יראה מוזר מידי, חששתי שאני נראית שונה עכשיו שיש לי עוד סוד שאני לא יכולה לחלוק איתו...

חשבתי שלכל האנשים בעולם יש סודות כאלה ואחרים, שלי בטח לא שונים מרוב האנשים

אבל המצפון שלי היה חדש, וטרי בנושא השקרים האלה. כמו שאמרתי בחיים לא ראיתי את עצמי כטיפוס שמסוגל לשכב עם כמה אנשים במקביל...

ואני לא בטוחה כמה הטיפוס הזה הוא באמת חלק שאני אוהבת בעצמי.

נכנסתי הביתה סוגרת הדלת מאחורי, מורידה את נעלי העקב שלי, קול ישב על הספה צפה באיזה משחק כדורסל, שני בקבוקי בירה היו מונחים על שולחן הקפה לצידו.

"היי" אמרתי מתקרבת אליו "היי" הוא אמר ונראה מרוכז לגמרי במשחק

"נהנה מיום חופש?" שאלתי בחיוך

"כן, למרות שהיו כמה שיחות מבית החולים אבל יחסית שקט" הוא אמר לא מרים את העיניים שלו לעברי. זרקתי מבט לטלוויזיה וציפית בכמה רגעים, להגיד את האמת ספורט זה לא החלק שאני אוהבת. השארתי אותו באותה הפוזה וצעדתי להתרענן אחרי יום עבודה.

הטלפון שלי צפצף מספר פעמים בזמן שהייתי במקלחת.

שיצאתי מנגבת השיער שלי, ראיתי את ההודעות של ניק.

הוא שוב שלח שהוא מתגעגע וממש רוצה שניפגש גם הערב, הפעם הוא טען לארוחת ערב אמיתית. זה העלה חיוך על פניי, לא ניהלנו קשר כזה אף פעם, לא התכתבנו בהודעות מפגרות

ולא דיברנו על הרגשות שלנו בצורה כזאת חופשית, שלחתי לו שהייתי שמחה להיפגש איתו, הפעם בשביל לאכול אוכל אמיתי אבל הזכרתי לו שאני לא יכול לתרץ משהו לקול.

ברגע כזה, כל התנהגות שלי נראתה לי חשודה מאוד.

הקטע הזה היה חדש לי, הוא עולם שלם של דברים שלא ידעתי איך מתמודדים איתם וכן, הרגשתי לחוצה, הרגשתי דרוכה כל הזמן. כאילו הפנים שלי מנצנצות בקשת של צבעים

ופשוט הכול נורא ברור לכולם...

התלבשתי משאירה את השיער שלי עדין רטוב חזרתי לסלון, קול עדין היה עמוק בתוך המשחק

לקחתי לעצמי כוס יין והתבוננתי בו.

היה לי הרבה מזל שהוא נמצא בחיים שלי למרות שזה לא תמיד הרגיש לי ככה.

אולי אני הייתי עדין צעירה מידי בשביל להצליח לתפוס את כל מה שהעולם הזה מאפשר לי להרגיש... אבל אני לא אחת שמסרבת..

ניק שלח לי עוד הודעות ומצאתי את עצמי מתכתבת איתו כאילו היינו שוב ילדים, הרגשתי שזה ממלא אותי משהו כל-כך תמים ויחד עם זה, זה היה מתוק, וחדש.

 

הסתובבתי במיטה לא מצליחה להירדם, קול ישן בשינה עמוקה לצידי

ניסיתי לעצום את העיניים בכל הכוח, אבל הגוף שלי סירב לי

הרמתי את עצמי ויצאתי מהחדר סוגרת את הדלת מאחורי, מנסה שלא להעיר את קול, למרות שמההיכרות שלי איתו, קשה לי להאמין שמשהו יכול להעיר אותו בשעות הקטנות של הלילה חוץ מהטלפון שלו.

יצאתי למרפסת, מתיישבת על הכיסא שהיה שם, עוטפת את עצמי בשתי ידיים

מביטה לשמיים השחורים של הלילה, הגשם שכל-כך חיכיתי לו עדין לא הגיע דבר שלא כל-כך אופייני לחורף של אוסטרליה. לפעמים היו ימים גשומים כל-כך שבקושי היה ניתן להגיע למקומות

והפעם, יבש כל-כך.

לקחתי את הטלפון שלי נכנסת לפיסבוק, מתעדכנת בחייהם של אנשים אחרים.

שנאתי את הדבר הזה ובכל זאת הייתי כמו כולם...

השעה הייתה קצת אחרי שלוש בלילה, לא יודע מה פתאום עלה בדעתי אבל הרמתי טלפון לניק.

אחרי כמה צלצולים הוא ענה "היי, הכול בסדר?" הוא שאל ונשמע שהערתי אותו

"היי, כן, סורי" מלמלתי במהירות, רעיון גרוע מאוד "השעה 3 את בטוחה שאת בסדר?" הוא נשמע מודאג "כן, כן ברור פשוט לא יודעת לא הצלחתי להירדם" הרגשתי קצת מפגרת שאני מתקשרת אליו בשעה כזאת "זה בסדר, את רוצה לבוא?" הוא הציע במהירות שיא

וגרם לי לצחוק "ניק, באמת" "חשבתי שזאת הסיבה שאת מוצאת לנכון להתקשר בשעה כזאת" הוא אמר ושמעתי את השעשוע בקולו "לא יודעת מה קורה לי..." אמרתי בקול חלש

"מה הכוונה?" "אוף!" נשפתי חזק "אוקי, אני זקוק לקצת יותר מידע מזה" הוא עודד אותי להמשיך

"ניק אני לא מבינה את מה שקורה בנינו"

"מה יש פה להבין?" הוא שאל מופתע מעט "חשבתי שאת רוצה אותי, אותנו" הוא אמר ונשמע כל-כך בטוח בעצמו, גורם ללב שלי להחסיר פעימה

"אתה יודע שזה לא פשוט לי" "זה כי את הופכת את זה להרבה מעבר למה שזה" הוא אמר בכבדות

"את חייבת לצאת מהמקום הזה שבו את נמצאת, את אוהבת להיות איתי?" הוא שאל מציב לי סוג של עובדה, סוג של שאלה... "אממ, כן" מלמלתי

"אוקי, אז בואי פשוט נחזור הביתה ביחד" הוא זרק את זה ככה בפשטות

"לחזור הביתה?" שאלתי, מעט המומה מהתשובות שלו

"כן, תחזרי הביתה, איתי. את יודעת יש לי דירה ממש נחמדה בעיר, זה לא רחוק מכמה חברות להוצאה לאור שאני בטוח שישמחו לקבל אותך לעבודה אצלם"

"ואו, חשבת על הכול.." מלמלתי שוב המומה מהקלילות שהוא לוקח את הדברים האלה

"אמרתי לך, ניסיתי לעשות את הצד הזה הרבה זמן..." הוא אמר לוקח נשימה עמוקה, עוצר לרגע

"זה אפשרי, לאף אחד לא אכפת..." הוא חוזר על זה שוב, כאילו רק לי חשוב מה אנשים יגידו עליי, מה יחשבו עליי...

"אני לא יודעת, אני חושבת שאולי קצת מאוחר מידי בלילה בשביל זה כרגע"

הרגשתי מוזר, התקשרתי אליו כדי לקבל תשובות ועכשיו זה שוב רק מבלבל אותי יותר

"אלכסה..." הוא אמר במתיקות "את רוצה שאני אגיע אליך עכשיו? אני יעשה את זה רק תגידי"

הוא אמר וקולו היה חד וברור. זה המילים שרציתי לשמוע כל-כך הרבה זמן, רציתי שהוא יראה לי שאכפת לו שהוא רוצה שאני חשובה לו ועובדה שהוא מוכן להגיע עכשיו, ככה פשוט

הפתיעה אותי עוד יותר, הוא היה שונה כל-כך ממה שזכרתי אותו.

זה היה מדהים בעיניי וחלק בי רצה להגיד לו, כן, בטח תגיע תיקח אותי ואני אלך איתך לכל מקום שתרצה... אבל החלק הזה לא היה דומיננטי מספיק...

המצפון הארור שלי, זעק בתוך אוזניים בלי כמו פעמוניי כנסייה והחריש את ההחלטה הטבעית שרצתה לברוח איתו עכשיו. הוא לא אפשר לי לעשות שום דבר ובטח שלא עכשיו

"אלכסה?" שמעתי שוב את קולו של ניק מצד השני של הקו

"כן, אני פה" אמרתי, חוזרת לרגע לעכשיו

"אני חושבת שזה מאוחר, אני מצטערת שהערתי אותך אני אדבר איתך מחר" מלמלתי מסיימת את השיחה, משאירה את הדלת הזאת פתוחה לרווחה.

ניתקתי את השיחה לפני שנתתי לו אפשרות להכניס לתוכה עוד דברים,

מוצאת את עצמי שוב באותו המקום הארור...


כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: