עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
תיאואני ?אילנהorcojulisee from the heart
הדסThe darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drake
Thelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
The taste of blood
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
•  פרק 12
•  פרק 13
•  פרק 14
•  פרק 15
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


אש וקרח פרק ח

19/11/2018 14:35
Jenny
סיפור

פרק ח

 

 ישבתי על המיטה במלון "קיפ", חדר 912... עטופה בסדין לבן סביבי, מנסה להסדיר את הנשימות שלי, ניק התהלך בחדר ערום,  מצמיד את הטלפון שלו לאוזן ומנהל שיחה ערה לגבי דיון שהוא פספס כי הוא היה אמור בשלב זה כבר לחזור הביתה... התבוננתי בו בשתיקה, הקול שלו היה עמוק ומאוד ברור, הוא היה שקוע בתוכו וככה גם אני... הגוף הזה שלו שהייתי מכורה אליו גרר אותי לחדר הזה, למקום הזה אין ספור פעמים, שובר כל פס אדום שאי פעם הנחתי בפניי...

יכולתי להרגיש שהוא כועס, יכולתי להרגיש איך הזעם הזה שלו מתגבר בתוכו אולי למדתי קצת להכיר אותו, או אולי זה רק המוח שלי שמתעתע בי...

הקעקוע של הנמר השחור על הגב שלו שינה מעט את הצבע, אבל הקעקוע החדש שלו, האותיות האלה שלא הצלחתי לקרוא, ניק אמר שזה בלטינית, אבל לא הסכים להגיד מעבר לזה.

תהיתי לעצמי מה כבר הייתה המשמעות שלהם אבל לא הצלחתי לפענח בינתיים.

ניק סיים את השיחה והניח את הטלפון על השולחן שעליו היה נוח גם הלפטופ.

"הכול בסדר?" שאלתי ממשיכה לבחון את גופו הערום...

לא מצליחה להסתיר את החיוך שעל פניי

הוא התבונן בי, מחזיר לי חיוך לבן, מטפס על המיטה לצידי, מושך אותי מתחתיו

"אני מצטער, זאת הייתה שיחה חשובה" הוא אמר, מנשק אותי, מושך את הסדין שהייתי עטופה בו הצידה, מפלס את דרכו אליי...

"זה בסדר" מלמלתי, מעבירה את האצבעות שלי בשיער שלו

הוא המשיך לנשק אותי, מצייר אותי באצבעות שלו, גורם לגוף שלי להצטמרר כנגד המגע שלו...

 

הימים עברו מהר... מבלי שהצלחתי לשים לב מצאתי את עצמי נגררת לתוך חודשים של טירוף חושים... לתוך איזה הוריקן שהרים אותי ונשא אותי למקומות שלא הכרתי...

8 שבועות... 8 שבועות של משהו שנראה לי פתאום כל-כך חלק ממני שלא ידעתי איך להתמודד איתו... הרגשתי שאני מצליחה בצורה כל-כך עקומה ומוזרה באמת לשלב בין החיים המטורפים האלה. פתאום הרוטינה הזאת נראתה לי כחלק ממני, כמשהו שבאמת יכול להצליח לעמוד בו...

או שאולי טבעתי בתוך השקרים של עצמי...

 

ישבתי על הכיסא כחול, בחדר לבן עם תמונות שלא לגמרי ידעתי איך לפענח אותם בצורה נכונה, הרופאה עם השיער הלבן הקלידה במחשב השחור שלה, אותיות במהירות מעוררת קנאה.

בלעתי רוק ונראיתי כמו איזה ילדה קטנה, ממתינה לגזר הדין שלה...

היא הרימה את העיניים החומות שלה ובחנה אותי מבעד לזוג משקפיים שחורות עגולות.

"הבדיקה חיובית" היא אמר אחרי דממה שנראתה לי כמו נצח וריסקה אותי למיליון שברים מזכוכית.

התבוננתי בה בעיניים כחולות, מרגישה איך הלב שלי נופל לעומק לא ידוע ולא מוכר, ניסיתי לגרד את המילים מתוך הגרון שלי וזה הרגיש לי כאילו הוא היה יבש יותר ממדבר סהרה

"אוקי..." מלמלתי "כמה זמן?" שאלתי מנסה לדלוף פרטים

"בערך 4 שבועות, פלוס מינוס, הבדיקה חיובית אבל את תהיה חייבת לחזור על הבדיקה לפחות עוד כמה שבועות, בינתיים השק הריון קטן, זה נראה שזה מתאים לזה" היא אמרה בקלילות

מעמיסה עליי מילים שלא הכרתי עד אותו הרגע.

"אוקי..." מלמלתי בחזרה מנסה לעכל את המידע החדש שמציף אותי

"אני רושמת לך כמה כדורים שתצטרכי לקחת, זה דברים בסיסים לא משו מיוחד" היא אמרה חוזרת להקליד שוב באותה במהירות במחשב בשחור שלה

"בינתיים נתחיל במינון קטן, ככל שיתקדם ההיריון נראה אם יהיה צורך להגדיל את המינון שלך" היא אמרה מבלי להזיז את העיניים שלה.

המילים האלה עדין הדהדו בתוכי כמו שביל של פעמונים שלא ידעתי להתמודד אם הרעש שלהם, יצאתי מהמשרד שלה מחזיקה בידיי מרשמים לכדורים, ותוצאות של בדיקות דם שביצעתי אתמול... ועם ידיעה בגודל של 4 שבועות בתוך הבטן שלי...

זה לגמרי לא תסריט שאני הייתי מוכנה להתמודד איתו...

זה לא נכנס לשום פרופורציה. הרגשתי המומה, מוצפת יותר שאלות מתשובות.

ושאלה אחת ענקית הדהדה בתוכי מה אני אמורה לעשות עכשיו?

 

נהגתי הביתה, לא רציתי לחזור למשרד לא עכשיו, לא היום לפחות.

כל מה שרציתי זה כוס יין או משהו חזק יותר.

אבל הזכרתי לעצמי שלצערי לא אוכל להתנחם באלכוהול, לא כרגע.

פתאום הרגשתי שהאדם היחיד שאני צריכה בעולם הזה, זאת אמא שלי, האדם שניהלתי איתו שיחות ספורות בלבד במהלך השנים האלה, האדם שנטשתי בגלל פחד? אגו?

וזה האדם היחיד שאני צריכה עכשיו... רציתי להתקשר אליה, רציתי לשאול אותה לגבי תבונות למצב שלא חשבתי שאמצא את עצמי בו לא עכשיו לפחות לא בגיל 25... ולא כשלא יכולתי להגיד בוודאות של מי הוא... ניסיתי לעשות חישובים עם עצמי, ניסיתי לפענח ממי נכנסתי להריון

והרגשתי כמו האדם הכי גועלי בעולם שניסיתי להיזכר בכל הפעמים האלה שהייתי עם ניק ואז עם קול או ההפך, הייתי עם שניהם במקביל... כדי לא לגרום לקול לחשוד בכלום הייתי חייבת להמשיך את הדבר מפגר הזה, כדי לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר?

כדי שהוא לא יחשוד? כדי שלא יעלה בדעתו אני מנהלת קשר נוסף...?

רציתי פשוט להסתובב ולחזור לרופאה לבקש ממנה הפלה עכשיו. דחוף.

אבל ההרגשה המפחידה הזאת שעטפה אותי גרמה לי גם לחשוש, אולי זה מה שהיה פשוט צריך להיות, אולי זה הגורל... או משהו כזה...

מצאתי את עצמי סוגרת את כל התריסים בחדר השינה, מושכת את עצמי מתחת לשמיכה

ומנסה לעצום את העיניים, להפסיק לחשוב...

 

פקחתי את העיניים שלי למשמע של הטלפון שלי, לרגע לא הייתי בטוחה מה השעה, וכמה זמן ישנתי, הכול היה חשוך נורא. חיפשתי את הטלפון עד שמצאתי אותו בוחנת מי מתקשר

ניק, הרמתי את הטלפון

"היי, איפה את?" הוא שאל נשמע מודאג

"בבית, מה השעה?" שאלתי, בכלל לא הסתכלתי על השעון שעניתי

"שש, את אמרת שתבואי היום ולא הצלחתי להשיג אותך, חשבתי שקרה משהו"

"לא, אני בסדר" עניתי מנסה להעיר את עצמי מהשינה.

"אוקי, את רוצה שאני אקפוץ?" הוא שאל

"לא, לא קול בטח יחזור עוד מעט הייתה לו משמרת בוקר, אז אני מעדיפה שלא"

"אני מבין" הוא אמר בחום

"אני אדבר איתך" מלמלתי מנתקת את השיחה.

הצלחתי לקלף את עצמי מהמיטה צועדת למטבח, רציתי קפה, אבל גם קפה אסור... אז תה?

אבל גם בזה יש קפאין... הראש שלי היה מלא, מצאתי את עצמי ממלא בסוף כוס מים קרים

ושותה אותם. הרגשתי איך הגרון שלי יבש פתאום,

תמיד חשבתי שסימפטומים של הריון זה הקאות. אני לא סבלתי מהם.

תהיתי לעצמי אולי הרופאה טועה אולי אני לא בהריון, אולי אני פשוט חולה או אולי זה משהו חמור יותר... העברתי את היד על הבטן שלי, היא לא נראתה לי שונה במקצת אפילו

נראיתי בדיוק כמו שנראיתי לפי חודש הדפוק הזה...

הייתי תמיד כל-כך זהירה, זה מעולם לא קרה לי וזה לא היה אמור להיות גם עכשיו...

זה קורה לאנשים אחרים, לאנשים שהם לא זוכרים מה קורה איתם אבל מעולם חשבתי שזאת תהיה אני...

קול נכנס הביתה כמו שחבתי באיחור קל אומנם אבל הוא הגיע.

"היי" אמרתי יושבת על הכיסא במטבח ליד האי מחזיקה כוס מים גבוהה

"היי" הוא אמר פוגש אותי "מה נשמע?" הוא שאל זורק לי חיוך

"טוב" מלמלתי "את בטוחה?" הוא שאל בוחן אותי ביתר צומת לב

"כן," אישרתי "את נראית קצת חולה" "ישנתי" מלמלתי

"אוקי..." הוא הוסיף "מסתובב עכשיו איזה וירוס הרבה הגיעו היום למיון"

"אני לא חושבת שיש לי משהו בסגנון" חייכתי

"אני מקווה שלא, זה נראה די נורא" הוא קימט את האף שלו

"בא לך להזמין משהו לאכול?" הוא שאל

"כן, בטח" חייכתי, מישהו עכשיו צריך לאכול בשביל שניים

"משהו מסוים?"

"תבחר אתה" מלמלתי בדרכי חזרה לחדר שינה, הוא עדין היה שחור

התגלגלתי בתוך השמיכה, לרגע רציתי שוב את השקט של השינה שלי

קול התיישב לצידי, מושך אותי אליו

"את בטוחה שאת בסדר? אני יכול לבדוק אותך" הוא אמר בחום

מעלה חיוך על שפתיי "רוצה לשחק ברופא וחולה?" שאלתי אותו

"אם את רוצה" הוא אמר במתיקות, עדין מחזיק אותי צמודה אליו

"זה בסדר, תוכל פשוט לחבק אותי?" שאלתי מבקשת ממנו לשכב לצידי

הוא עשה את זה במהירות, עוטף אותי לתוך זרועותיו.

עצמתי את העיניים שלי מנסה למצוא את השקט שחיפשתי עכשיו בזרועותיו.

פקחתי את העיניים שלי, מחפשת את השעון, הטלפון שלי שכב על השידה לצידי ומשכתי אותו אליי

השעה היית כרגיל, שלוש לפנות בוקר. הסתובבתי במיטה

קול שכב לידי, הוא נראה שקוע בשינה.

הייתי רעבה, גררתי את עצמי למטבח, קול אכן הזמין אוכל אבל הוא לא העיר אותי

סידרתי לעצמי צלחת קטנה של פסטה וחיממתי אותה במיקרוגל

הרגשתי קצת כמו הילדים האבודים האלה שאין להם כוח לבשל ומכינים פסטה מקופסא, בזמן שאכלתי עברתי על המיילים שלי, מארגנת את הבלגן שעשיתי אחרי שלא הגעתי לכמה ישיבות היום, יש לי מזל שהבוסים שלי מעריכים את העבודה הקשה שעשיתי בהתחלה והם נורא סלחנים כלפיי.

שלחתי הודעה לניק, הרגשתי נורא שנפנפתי אותו ככה בצהריים, או בערב

לא רציתי להעיר אותו ולכן בחרתי שלא להתקשר וגם לא רציתי לדבר כרגע.

אחרי שסיימתי לאכול הרגשתי קצת יותר טוב, יכולתי לנשום לרגע, הרגשתי פחות עייפה

ויכולתי לנסות לסדר את המחשבות שהתרוצצו בתוכי...

שאלות שאני גוררת כבר חודשיים אי שם, ייתכן שאני לא אוכל להמשיך לגרור אותם יותר.

 

התארגנתי בבוקר לעבודה, ירדתי לאוטו שלי מוכנה ליום חדש, האמת שכן הרגשתי יותר טוב.

אולי השינה עשתה את שלה. אולי כי פתאום באמת הרגשתי שונה.

הגעתי למשרד, מנסה להתגבר על הרצון רב שלי בלרכוש  כוס קפה כמו שאהבתי בבוקר ודווקא היום רציתי אותו יותר מתמיד, משהו כנראה בהרגשה שזה אסור גורם לך לרצות את זה הרבה יותר...

קיבלתי כמה הודעות בבוקר מניק, הוא טען שהוא רוצה לדבר איתי וביקש ממני להיפגש כרגיל לצהריים. ביטלתי את ההזמנה הזאת, קול היה במשמרת לילה היום, וגם לא הייתי מוכנה עדין.

נשארתי במשרד, מתחילה להיכנס לקצב עבודה טוב, כמו שתמיד הייתי עושה לפני כל הטירוף הזה, וההברזות שלי, והצלחתי להוריד מעט את הלחץ.

הרגשתי כאילו התעוררו בי כוחות חדשים או משהו בסגנון.

השעות עברו מהר, הערב הגיע והייתי בדרכי למלון "קיפ".

נסעתי בדרך הכי איטית שיכולתי לבחור, נסיעה שהייתי עושה עד עכשיו במהירות שיא, פתאום רציתי למשוך אותה. ניסיתי לגלגל בראש שלי תסריטים של שיחות שאני עצמי צריכה לנהל עם ניק,

רציתי לארגן את זה בצורה שזה לא ישמע מפגר לגמרי...

למרות שהמצב הזה היה מפגר לגמרי.

עליתי במעלית, חדר 912...

דפקתי בדלת ממתינה, ניק פתח את הדלת פוגש אותי בחיוך המוכר שלו

"אלכסה," הוא אמר בחום מושך אותי לחיבוק, מכניס אותי פנימה

"היי" אמרתי, מחזירה לו חיבוק

"את בסדר?" הוא שאל משחרר אותי

"כן, מצטערת על אתמול" אמרתי, מניחה את המעיל שלי והתיק בכניסה

"זה בסדר, אם את בסדר"

"כן, בטח" אמרתי מוצאת לעצמי פינה על הספה בחדר

"רוצה לשתות משהו? לאכול?"

"לא" אמרתי והוא התיישב לצידי, מניח את היד שלו על הברך שלי

"את בטוחה שהכול טוב?" הוא שאל שוב אחרי שנייה

הרמתי את מבטי אליו, הרגשתי איך הבטן שלי עושה סלטות, יכול להיות שהתרגשתי...?

"על מה רצית לדבר איתי?" שאלתי אותו מנסה למשוך זמן

"אני חייב לחזור" הוא אמר, מנחית עליי פצצה

"מה? למה?" שאלתי המומה

"יש לי כמה דברים, תיקים, האמת הרבה תיקים, דברים שניסיתי לדחות כמה שאני יכול כי פשוט, פשוט רציתי להיות פה איתך, אבל אני כבר לא מסוגל" הוא אמר, מניח את היד שלו על הלחי שלי, מנסה לנחם. לקחתי נשימה עמוקה

"אוקי, אבל חשבתי ש.. כאילו אמרת, שאתה לא יודע מתי תחזור"

"אני יודע, אבל אלכס, עברו חודשיים אפילו יותר, אני לא חשבתי שזה עשוי לקחת כל-כך הרבה זמן"

הוא אמר בחום, מתבונן בי בציפייה

"אני לא יודעת מה אתה רוצה שאני אגיד" מלמלתי, מנסה לארגן מחדש את המחשבות שלי

"לא יודע, מה את חושבת" הוא המשיך, זזתי באי נוחות, מרימה את עצמי מהספה

"אני... לא יודעת.." מלמלתי

"ההצעה שלי עדין תקפה" הוא אמר, מחפש את מבטי

"אתה מתכוון לזה שאני אחזור איתך הביתה?" אמרתי, בוחנת אותו עכשיו

"כן, למה לא? היה לנו טוב כל-כך בזמן הזה לא?" הוא שאל, גאווה בקולו

הנהנתי בראשי, כן היה לי טוב...

"זה בואי נעשה את זה" הוא אמר ונראה מעודד לחלוטין, כל-כך אופטימי...

לקחתי נשימה עמוקה...

"אני בהריון" אמרתי, מרגישה איך הלב שלי מחסיר פעימה ברגע שהמילים ברחו ממני, העיניים שלי היו נעולות על ניק...

ראיתי איך האישונים שלו מתרחבים, הוא שתק

זה פתאום נראה לי כמו אין סוף. עמדתי מולו, הרגשתי שוב קטנה כל-כך...

"אוקי..." הוא אמר אחרי כמה רגעים, ממשיך להתבונן בי, עומדת מולו

"אוקי." הוא חזר על זה שוב, אולי לא היה בטוח ששמעתי אותו

"אני קצת... כלומר, את בטוחה?" הוא שאל ונראה כמגשש באפלה

"בטוחה" מלמלתי, ממשיכה לחכות, לא יודעת אפילו למה...

"כן, כמובן שאת בטוחה" הוא אמר מעלה חיוך על שפתיו "אני מצטער" הוא אמר וקם על רגליו, עוטף אותי לתוך זרועותיו, לוקח נשימה עמוקה

"חשבתי שאת פשוט לוקחת גלולות" הוא מלמל לתוך השיער שלי

"נכון" אמרתי, מרגישה קצת אשמה "אוקי" הוא חזר על זה שוב

"זה קורה" מלמלתי בחצי קול

"כן" הוא אמר, נותן לי נשיקה קטנה על השיער

"זה באמת קורה" הוא אמר, משחרר את האחיזה שלו

"החלטת מה את רוצה לעשות?" הוא שאל, ונראה רגוע לחלוטין

"אני לא יודעת..." מלמלתי, חוזרת למקומי על הספה

הוא התבונן בי כמה רגעים ואז חייך שוב "אלכס, אני איתך" הוא אמר בוחן אותי

"מה שתבחרי אני שלך" הוא אמר ונראה פתאום מושלם מתמיד.

אני מרגישה איך כל הגוף שלי מתחרפן והוא?

הוא, כל-כך רגוע...

חייכתי אליו, לא מצליחה להסתיר את הפליא שלי מהאיש הזה

קמתי על רגליי, שוב, נעמד מולו, עוטפת אותו לתוך נשיקה, פתאום הבנתי כמה הרגשות שיש לי כלפיו חזקים... מרגישה את הידיים שלו עוטפות אותי חזרה, מצמידות אותי קרובה אליו

ברגע זה, פתאום הרגשתי עוד יותר קרובה ממה שהייתי אי פעם...

הוא הרים אותי על הידיים ונשא אותי למיטה, נשכב מעליי

הנשיקות שלו היו עמוקות מתמיד, הוא היה השליט...

האצבעות שלי גלשו בשערו, מושכות אותו אליי, לא רוצה שיעזוב...

הוא פתח את הג'ינס השחור שלי במהירות מושך אותם ממני ותוך שניות הוא היה בתוכי, ממלא אותי, נע בתוכי בקצב מסחרר, גורם לראש שלי ללכת לאיבוד

לא מצליחה לעצור את הקול שלי, אני זועקת לו, אני רוצה אותו, אני שקועה בו...

 

ניק נשכב לצידי, מסדיר את הנשימה שלו.

הייתי עדין חצי לבושה, מתבוננת בו, הוא תמיד יודע לתפוס אותי לגמרי לא מוכנה.

חייכתי, מרגישה איך הלחץ הזה בתוך הבטן שלי מתחיל להתפוגג...

הוא באמת מושלם...

"את בסדר?" הוא שאל זורק לעברי מבט ירוק ומלא גאווה

"כן" המשכתי לחייך

"אני שמח" הוא אמר

"אני אומרת, כן" אמרתי בוחנת את התגובה שלו, העיניים שלו היו נעולות עליי

"כן?" הוא חזר

משכתי בכתפיים שלי, ממשיכה לחייך "זה אומר שאת חוזרת?" הוא אמר ושמעתי את קולו עולה במקצת, יכול להיות שהוא באמת מתרגש

"כן" אמרתי שוב

"אלכס" הוא אמר מושך אותי אליו, מנשק אותי.

"אני ממש שמח" הוא אמר מרים את עצמו על רגליו, סוגר את המכנס שלו

"אנחנו חייבים לחגוג" הוא אמר

צחקתי, הוא נראה ממש שמח

"יש משהו שתרצי?" הוא חזר על השאלה

"שמפניה..." אמרתי מנסה את מזלי

הוא קימט את הגבות שלו

"לא נראה לי" הוא ענה שולח לי חיוך, קמתי מסדרת את עצמי גם

ניק ניגש לטלפון, יוצר קשר עם הקבלה, הוא החזיק בידו תפריט ושמעתי שהוא התחיל להזמין כמה דברים. הטלפון שלו צפצף, הוא שכב על המיטה והעפתי מבט לכיוונו.

על המסך הופיעה תמונה שלו עם בחורה נוספת שלא הכרתי, בלונדינית, בשמלה לבנה, שמלת כלה?... והם מתנשקים? לרגע לא הייתי בטוחה שאני רואה לנכון, משכתי את הנייד אליי, מנסה למקד את הראייה שלי

וכן, התמונה הייתה מרוחה על המסך, השם "ג'ני" הופיע...

ניק חזר, רואה אותי מחזיקה את הנייד שלו בידי, אולי נראיתי כאילו ראיתי רוח

הרמתי את ראשי, זורקת מבט כחול לעברו של ניק

"מי זאת ג'ני?" שאלתי מסובבת את המסך שעדין המשיך להבהב לכיוונו

מרגישה איך העצבים שלי מתחילים לגעוש בתוכי כמו הר געש שרק מחכה לפרוץ...

ניק התקרב אלי, הוא לא ניסה לקחת את הטלפון מהיד שלי

אולי הוא לא חשב שזה זמן טוב לנהל שיחה עם הגברת...

"זה לא כמו שזה נראה" הוא אמר, קלישאה לכל משפט שבספר

גלגלתי עיניים, זורקת את הטלפון שלו על המיטה

"לא באמת" הוא אמר מתקרב אליי, שילבתי ידיים, הוא משתמש בכל מה שלימדו אותו... תהיתי לעצמי מה הדבר המובן מאליו הבא שהוא הולך להגיד, לא אל תלכי, זה לא מה שאת חושבת...

"מי זאת ג'ני?" חזרתי על עצמי בקול גבוהה יותר וברור הרבה יותר, מנסה עדין לתת לו אפשרות לתת לי הסבר אחר ממה שאני כבר מעלה לעצמי על הדעת...

"ג'ני, " הוא אמר לוקח נשימה עמוקה

"אשתי" הוא אמר, מחפש את העיניים שלי

"מה?!" שאלתי מנסה להבין שאכן שמעתי נכון

"חכי, זה לא כזה" הוא מיהר לדבר, ייתכן שלראשונה הוא באמת לחוץ...

עמדתי במקומי, המומה, אולי זאת הסיבה שעוד לא יצאתי משם, כי פשוט לא יכולתי לזוז.

"אתה נשוי?" קולי נשמע כבר הרבה יותר חזק

"בערך" הוא אמר מנסה לשפר את האווירה.

"אלוהים ישמור ! ניק!" צעקתי את שמו, הרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת, הרגשתי לראשונה בחילה אמיתית, מנסה להזכיר לעצמי לנשום

"אני מבין שאת כועסת, זה ברור לי, אבל זה לא זה"

"זה לא זה?" שאלתי "אתה נשוי אבל זה לא זה..."

חזרתי על המילים המפגרות ששמעתי "מה אתה תגידי לי עכשיו? שאתם לא ביחד?"

שאלתי בזלזול "כן" הוא אמר בפשטות

"מה?" קימטתי גבות "אלכס אני לא איתה, אנחנו פרודים"

"פרודים..." מלמלתי מנסה לשלוט על הנשימות שלי

"אתה עושה צחוק?" שאלתי "לא, ממש לא" הוא אמר,

"בואי, אני אסביר את הכול" הוא אמר מנסה לגרום לי לשבת, אולי נראיתי מאיימת מידי בעמידה התקיפה הזאת שעמדתי בה

"אני לא רוצה לשבת" אמרתי בכעס

"אוקי, לא חייבים" הוא אמר מנסה לשפר את האווירה

"כמו שאמרתי, אנחנו פרודים, האמת ששלחתי כבר את מסמכי הגירושים, אז טכנית אנחנו גרושים בקרוב" הוא אמר באותה קלילות ממכרת

"למה אני לא יודעת מזה?" שאלתי בכעס

"ביקשתי שזה לא יגיע אלייך" הוא אמר בכבדות

"מה? למה?" שאלתי לא מבינה

"לא יודע, לא יודע לא רציתי שזה יהיה חלק ממני" הוא נראה שוב מבולבל

"אתה ידעת עליי הכול, ידעת שאני לא מסתירה ממך כלום, למה זאת הפעם הראשונה שאני שומעת עליה? למה פשוט לא התחלת מזה? ואם לא הייתי רואה את זה? מה אז? לא היית מספר לי עלייה?" שאלתי ממשיכה להרגיש את כול הכעס גוער בתוכי

"לא, ממש לא" הוא ניסה שוב

"אני באמת לא רואה בה שום דבר רלוונטי" הוא אמר, גורם לי לגחך "אתה נשוי לה והיא לא רלוונטית? על מה אתה מדבר..." זלזלתי בו

"נו, אלכס את נטפלת למילים בצורה כל-כך ישירה, התכוונתי להגיד שכרגע זה כבר לא חלק מחיי"

"אתה דיברת איתי על מיליון ואחד דברים, ודבר אחד פשוט כל-כך שלא נראה לך רלוונטי יותר הושמט משם? אני מצטערת אני לא חושבת שאני יכולה לקנות את זה"

אמרתי, צועדת לכיוון התיק שלי

"לאן את הולכת?" הוא שאל והלך אחרי

"הביתה" אמרתי "את לא צריכה ללכת בבקשה" הוא התחנן

"אני חושבת שזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות" אמרתי והרגשתי איך אני עדין כועסת עליו

"חכי" הוא אמר, מושך את ידי, מפנה אותי לפגוש את מבטו הירוק

"אלכסה, אני ממש מצטער שלא אמרתי לך על זה כלום, כי באמת בעוד כמה ימים זה לא יהיה רלוונטי יותר בכלל, זה כאילו שזה מעולם לא קרה" הוא ניסה שוב

"רגע, זאת הסיבה שאתה צריך לחזור הביתה?" אמרתי מקמטת את הגבות שלי

"בין היתר" הוא אמר

"אני כבר לא יודעת מה נשמע לי גרוע יותר" מלמלתי

"למה שזה ישמע לך גרוע יותר? אני אומר לך שאני לא בקשר איתה" הוא הוסיף

"ובכל זאת נמנעת מלדבר עליה.." הטחתי בו

"איך זה יותר גרוע ממה שאת עושה?" הוא שאל, גורם ללב שלי להחסיר פעימה

"מה?" הסתכלתי עליו, הרגשתי את זה עמוק בבטן

"את יודע, מה שאת, את יודעת אנחנו עושים לקול" הוא אמר זורק את זה לעברי כמו כדור של אש

"זה לא אותו דבר" אמרתי מנסה להתנער מהאשמה שתקפה אותי

"באמת?" הוא אמר משלב ידיים

"את רוצה להגיד לי שאת לא שוכבת איתו? ואז שוב איתי?"

"אני לא מבינה..." מלמלתי

"אוי נו באמת, לא נולדתי אתמול.." הוא אמר ונראה כאילו הוא יוצא למלחמה מולי

"אני לא רואה בזה שום קשר"

"אלכס את הרבה יותר טובה מזה.." הוא המשיך

"אני אומנם לא סיפרתי לך עליה כלום כי אני לא בקשר איתה כבר תקופה, אני לא יוצר קשר איתה, הכול עובר דרך עורכי הדין שלנו, כן, היא מנסה, היא מנסה למנוע את זה אבל זה כבר לא יקרה. אני נמצא פה איתך, אני רוצה להיות איתך, אני רוצה את התינוק הזה" הוא אמר, מניח את היד שלו על הבטן שלי, מצליח שוב לתפוס אותי לא מוכנה למגע הזה שלו

"ולא אכפת לי, לא אכפת לי מכלום, אני מקבל אותך, עם כל הפחדים האלה, נמאס לי לברוח , אמרתי לך שאני לא בורח, לא הפעם" הוא אמר מנסה לקרב אותי אליו

"ניק..." מלמלתי את שמו

"בואי פשוט נפסיק לברוח" הוא המשיך, עוטף אותי שוב לזרועותיו...

 

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: