עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
תיאואני ?אילנהorcojulisee from the heart
הדסThe darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drake
Thelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
The taste of blood
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
•  פרק 12
•  פרק 13
•  פרק 14
•  פרק 15
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


טעם ה(א)דם פרק ב

09/01/2019 11:36
Jenny
סיפור, פנטזיה

פרק ב

שנת 1900

 

ריח של מתכת, חלודה וריח של אבקת שריפה עטפו אותי...

הקולות, הצעקות ששמעתי קודם לכן שקטו... הדבר היחיד שנותר היה שקט...

אבק, וריח של מוות...

הגוף שלי כאב, הוא זעק אלי כאשר ניסיתי להזיז את הרגליים שלי, להסתובב, לבחון מה פשר השקט הזה מסביבי... האם ככה זה מרגיש למות?

רציתי לצעוק לעזרה, רציתי לקבל תגובה נוספת, אולי מישהו מהיחידה שלי נותר כאן...

אבל לא הצלחתי לגייס את הכוחות לפתוח את הפה שלי ולקרוא...

זאת הייתה דממה, אפלה... ושום דבר חוץ מהריח הנוראי שנחרט בזיכרוני.

זה הסוף שלי.

עוצם את עיניי מכאב שלא היה לי ברור מאיפה בדיוק בגוף שלי הוא מגיע, וגם חוסר התזוזה שלי אינו אפשר לי לראות או להזיז את עצמי בכדי לבחון מאיפה הוא בא, מצאתי את עצמי פשוט שוכב...

שוכב על הקרקע הקשה, שוקע בתוך הכאב הזה...

מקשיב לדממה שעוטפת אותי.. ושולחת בי  את הרוח הקרה של חודש ינואר... תוהה האם זה הקור שמרגישים לפני שעוזבים את העולם הזה...

"המקום הזה פשוט מחריד." שמעתי קול שמתקרב לעברי, הוא היה קול חד וברור בתוך ים של שקט

"כן, בזבוז אמיתי" שמעתי שמישהו עונה לו, הם שניים, רציתי לזוז, לקרוא לעזרה, פוקח את העיניים שלי, אני רוצה להרים את היד, לקרוא למי שזה לא יהיה...

"היי... אני כאן..." אני מנסה לצעוק, אבל מבין שבקושי מצליח לקלף מעצמי את המילים האלה, אין סיכוי שהם ישמעו אותי, הם רחוקים מידי, אני בקושי מצליח לנשום...

אני עייף כל-כך... אבל אני מרגיש שאני חייב לנסות שוב...

"אני... כ-א-ן..." אני מנסה חזק יותר..

"ויליאם, אתה שומע את זה?" אני שומע אותם... כן, אתם שומעים נכון.... ניסיתי שוב

"ב-ב-ק-ש-ה..." התחננתי

הצעדים התחזקו לכיווני... הם שמעו אותי...

מחוסר ברירה... אני בקושי מצליח לשמור על ערנות, אני מרגיש איך כל הכוחות האחרונים שלי פשוט זרמו ממני כאשר קראתי להם... אני לא מצליח להישאר ער...

מצאתי את עצמי בתוך החושך...

דממה, אפלולית וריק...

הגוף שלי סירב לעשות כרצוני, הייתי רדום, חסר יכולת, חסר ישע...

אבל דבר אחד יכולת להרגיש בבירור... כאב...

הכאב הזה... הוא הגיע מכול הגוף שלי, חדר לתוך העצמות שלי וקרע אותי מבפנים...

שום דבר בעולם הזה... מעולם לא כאב ככה... הרגשתי איך כולי פשוט נקרע מבפנים כלפי חוץ...

כל האיברים שלי כולם כאחד התפוצצו אחד אחרי השני... גורמים לי לפרוץ בזעקה

שבין היתר קרע גם את מיתרי הקול שלי...

משאירה אותי עטוף בפחד... ייסורים נוראים של סבל... שלא מאפשרים לי לזוז או לצעוק...

החשכה הזאת כאבה...

אז ככה זה מרגיש...?

המוות...?

פקחתי את עיניי, אור בוהק, יותר מידי אור...

זה כל מה שראיתי. זה כאב לי, עצמתי את עיניי בחזרה, חוזר לחושך.

"התעוררת?" שמעתי קול, תופס את צומת ליבי

"אתה יכול לזוז?" הוא מדבר אלי... האם אני יכול לזוז? אני לא בטוח... חשבתי לעצמי...

מנסה להזיז את הגוף שלי שעד לפני רגע לא הייתי מסוגל ועכשיו... אני מצליח להזיז את עצמי...

מנסה שוב, אני פוקח את העיניים, הפנים האלה שלו... הוא מתבונן בי

אני מנסה לפקס את המבט שלי, זה היה גבר בעל צבע עור לבן חיוור, שיער בלונדיני ועיניים כחולות.

"אני חושב שכן..." אמרתי מנסה להרים את עצמי מהשכיבה לישיבה.

"זה בסדר" הוא אמר ממשיך להתבונן בי. מצאתי את עצמי מנסה עדין להתרגל לאור הזה...

"חכה שנייה" הוא אמר והתרחק ממני, תוך רגע החדר היה שוב חשוך מה שאפשר לי עכשיו לראות בצורה ברורה יותר, רק כמה מנורות עמדו ברחבי החדר, זה היה חדר גדול שלא הצלחתי להבין איפה בדיוק אני נמצא.

"איך עכשיו?" הוא שאל, בוחן כל תנועה שלי

"בסדר.." מלמלתי

"אתה תרגיש יותר טוב אחרי שתשתה" הוא אמר מגיש לי כוס גבוהה של נוזל אדום, יין?

הסתכלתי עליו, "אני לא בטוח שאני רוצה לשתות" אמרתי מנסה להבין עדין איפה אני נמצא...

הוא חייך אלי במתיקות "אני מתעקש.." הוא אמר מקרב אלי יותר את הכוס שהוא הביא איתו, מפגיש אותי עם ריח מוכר... מה?

מה זה? התבוננתי פנימה, לתוך הכוס...

"זה דם?" שאלתי לא מצליח להסתיר את הפליא שלי

"מהסוג הטוב ביותר" הוא אמר באותו קול חם

קימטתי את הגבות שלי "על מה אתה מדבר? איפה אני בכלל?"

"אתה בבית שלי, באחוזת קליף"

"אחוזת קליף?" חזרתי על דבריו "אין לך מה לדאוג" הוא אמר

"מה שמך?" הוא שאל, מניח את הכוס על השידה שעמדה ליד המיטה

"מייקל קים" אמרתי, עדין מנסה לאסוף את השברים של מה שקרה איתי

"נעים מאוד מייקל, אני ויליאם קליף" הוא אמר מציג את עצמו באותו טון אריסטוקרטי שיכולתי לזהות עכשיו בבירור, התבוננתי בו, הוא היה כל-כך שליו

אנחנו לא באזור מלחמה...?

"אתה בטח מבולבל.." הוא אמר שוב באתו טון, מלא ביטחון ורוגע

"מה הדבר האחרון שאותו אתה זוכר?" הוא אמר, מעיף בי מבט כחול

שפשפתי את הראש שלי, האמת גם הראש שלי כאב עדין... הדבר האחרון שאני זוכר...?

הריח... ריח נוראי של... מוות...

הייתי בחוץ, באזור הלחימה של כף המושבה... באפריקה....

כל היחידה שלי הייתה איתי... והרגשתי כאב... לא יכולתי לזוז...

"אתה מתחיל להיזכר במשהו?" הוא עודד אותי לשתף אותו

"בקושי..." מלמלתי, מנסה למצוא את המילים שיכולות לתאר את מה שהרגשתי.. מה שראיתי

"יצאנו למשימה עם היחידה שלי, הגענו מבריטניה.. לא מזמן..."

"יפה, ומה עוד?"

"אני לא בטוח..." ניסיתי שוב לארוז את השברים של הזיכרון שלי, וילאם עמד מולי ממשיך לבחון אותי בלי סוף, לא מוריד את העיניים שלו ממני

"מייקל..." הוא אמר, ופתאום היה קרוב אליי כל-כך...

"אתה מ-ת" הוא אמר את זה, שתי מילים שנכנסו בי כמו סכין ללב ומחצו אותו. מרסקים אותי

לשובל של מיליוני רסיסים...

"מה?" לא הבנתי. לא מצליח לקלוט את מה שהוא אומר... מת? אני? אני לא מרגיש מת...

"זה בסדר..." הוא לחש לתוך האוזן שלי, במתיקות

"החלטתי להעניק לך את המתנה הגדולה מכל... את החיים לאחר המוות..." הוא דיבר בקול שהיה קל כל-כך להתמכר אליו.. הלחישות שלו בתוך האוזן שלי... מילים שלא הצלחתי להבין... ובכל זאת חלק בי נשאר רגוע עד כאב...

"אני... לא... מבין... על מה אתה מדבר..." גמגמתי...

"אתה עכשיו, זכית להפוך להיות הצד הכי טוב של עצמך..." הוא אמר

"כל מה שאתה צריך לעשות זה לשתות..." הוא המשיך, מגיש לי שוב את אותה הכוס עם הנוזל האדום הזה...

"קדימה..." הוא אמר מעודד אותי לקחת אותה מידו

הייתי מהופנט... מרגיש איך הגוף שלי עושה את מה שהוא מצפה ממני מבלי שאני יכול לשלוט בו...

לוקח את הכוס מידו... הריח שמגיע ממנה... זה ללא ספק ריח של דם... הוא עדין חם...

איך? איך יכול להיות שאני מצליח להרגיש את זה...

הדבר הזה מעורר בי רצון... להקיא... לא. זה לא רצון להקיא... זה רצון אחר...

זה רצון של להרגיש את הטעם הזה... זה רצון מטורף של צמא שמתעוררת בתוך הבטן שלי...

כאילו זועק מתוכי איזה שד שרוצה לטעום את הנוזל החם הזה..

אני מרים את הכוס לתוך פי, מרגיש איך הריח ממלא את אפי והנוזל הזה נוגע בשפתיים שלי, והרצון פשוט בלתי נשלט... כל החושים שלי מתחדדים, הגוף שלי חד מאי פעם... אני מרגיש איך הדם זורם בתוך הפה שלי... יורד באיטיות ממכרת לתוך הגרון שלי, גולש משם ישירות לתוך הלב שלי... ממלא אותו הרגשה חמימה של אושר... ואקסטאזה... שאני מרגיש שמטפסת בכל האיברים שלי...

אני שבוי בתוך הרגע הזה... עוצם את עיניי אני מתמכר להרגשה של שלווה וסיפוק שהוא כמעט מידי... הטעם הזה... הריח הזה, זה הדבר הכי מופלא בעולם הזה...

מעולם לא הרגשתי חיי כל-כך כמו שהרגשתי ברגע הזה...

"כל הכבוד לך" אמר ויליאם, שולף את הכוס הריקה מהידיים שלי...

הוא נראה זחוח נורא בטוח בעצמו... "אתה רוצה עוד נכון?" הוא שאל... אבל זה ברור שאת התשובה לשאלה הזאת הוא ידע היטב... "אני רוצה עוד" מלמלתי מרגיש איך כל הגוף שלי זועק לי.

"אז תקבל עוד..." הוא אמר, ניגש לדלת החדר ופותח אותה,

לחדר נכנסו ארבע נשים צעירות, הן נראו כולן זהות כמעט כמו שתי טיפות של מים אחת לשנייה

הן היו יפות כל-כך... לבושות בשמלות לבנות כמו מנחות...

ויליאם עמד לצידן כאילו מציג אותן לי

"הן שלך..." הוא אמר בחום

"למה אתה מתכוון?" שאלתי, הוא לקח את ידה של אחת מהן, והיא צעדה לעברי ביחד איתו

"אתה יודע מה אתה רוצה לעשות..." אמר ויליאם, בוחן אותי עם העיניים הכחולות שלו

"יודע..." מלמלתי, מרגיש איך הגוף שלי מגיב.

"פשוט תיתן לטבע לעשות את שלו..." הוא אמר, מעביר את היד הלבנה שלו על הצוואר הדק שלה

היא הורידה את מבטה, כאילו מאפשרת לי לבדוק אותה, לבחון אותה...

צעדתי אליה.. מצמיד את השפתיים שלי על הצוואר שלה... מרגיש איך כולי פשוט מתעורר לחיים...

הכול בתוכי מתחיל לבעבע... מרגיש איך החניכיים שלי מתחילות לכאוב...

משהו מגיע... אני פותח את הפה שלי, מאפשר לעצמי להניח את השיניים שלי על הצוואר שלה...

ותוך שנייה של כאב, אני נועץ את השיניים שלי בתוך הצוואר שלה...

אותו נוזל... מתקתק כל-כך... זורם בקצב לתוך הפה שלי... חם כל-כך... מזמין...

זה מרגיש כמו יד של אלוהים שמלטפת אותי...

זה טעים... זה פשוט מופלא...

אני רוצה עוד... אני רוצה עוד... ועוד... לא יודע מאיפה מגיע כל הטירוף הזה שמשתלט עליי...

בחיים שלי לא הרגשתי כל-כך מהופנט ממשהו...

עברתי עליהן... אחת אחרי השנייה, שואף את הדם שלהן... אחת אחרי השנייה

טועם אותן, עד לרגע שהן לא מצליחות לנשום יותר...

הן נופלות לרגליי, מתנות קטנות של אושר...

והדבר היחיד שאני מרגיש זה הרצון להמשיך...

 



edya
09/01/2019 14:57
את כותבת פשוט נפלא! סוחפת ממש.
Jenny
09/01/2019 18:45
תודה ענקית :)
מקווה שתמשיכי לעקוב :)
edya
10/01/2019 15:47
בוודאי שממשיכה.. נשאבתי!
IM AL
09/01/2019 22:40
חושב על איך את מרגישהבגוף בזמן שאת כותבת האם סוג של סערת רגשות ?
כך זה נקרא, פשוט מרתק.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: