עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
תיאואני ?אילנהorcojulisee from the heart
הדסThe darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drake
Thelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
The taste of blood
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
•  פרק 12
•  פרק 13
•  פרק 14
•  פרק 15
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


טעם ה(א)דם פרק ג

09/01/2019 18:47
Jenny
סיפור, פנטזיה

 

 

פרק ג

 

פקחתי את עיניי, שוכב על המיטה בחדרי, מרגיש מותקף ברגשות מעורבים של נוסטלגיה

וטירוף חושים אחד גדול... שנים שלא חשבתי על הרגע הזה... מעניין למה עכשיו זה חוזר אלי..?

אתמול בערב בבר... הייתי צריך להפסיק את עצמי מוקדם יותר, ייתכן ושתיתי הרבה מידי מהדם שלה... הרצון שלי התעורר, רציתי לבדוק אם היא באמת בסדר...

אולי זאת הסיבה... אולי בגלל זה אני שקוע בתוך הרגע השפל הזה של חיי...

אבל היום יכולתי להרגיש נמרץ יותר. אני צריך להקפיד שלא להאריך את תקופות היובש שלי ליותר מידי, אחרת אני שוב מכניס את עצמי לבוץ.

הרמתי את עצמי מהמיטה, פותח את הוילון של החדר, משקיף החוצה, היום הוא גם יום סגרירי

אולי הסיכוי לראות קצת גשם...

ירדתי למטה, פוגש את גברת קלארק עסוקה בעבודות הבית כהרגלה.

"בוקר טוב" אמרתי, פוגש את מבטה

"בוקר טוב מייקל, אני מקווה שלא הערתי אותך" היא אמרה, מנסה כמו תמיד לגרום לי להרגיש הכי אנושי שהיא יכולה.

"הכול בסדר, אני יוצא לריצה" אמרתי בחום

"כמובן, תרצה שאכין לך משהו שתחזור?" היא שאלה, גורמת לי לעלות חיוך על שפתיי

"קפה יהיה מצוין" אמרתי, מאפשר לה להמשיך לעיסוקיה.

יוצא החוצה אני מתחיל את ריצת הבוקר שלי, פעם אנשים לא היו רצים... אבל ככל שהתפתחה הטכנולוגיה הדבר פשוט לא אפשר לאנשים לזוז ברגל כל-כך הרבה מה שמחייב אותם לנסות לשמור על קצב חיים כלשהו... אז הם רצים... מודה שאת החלק הזה אהבתי.

ניסיתי לשמור על קצב חיים ברור, ריצה, קריאה, עבודה... ולפעמים הייתי חייב לצאת גם לצייד...

כל העולם הזה משתנה מהר מידי.. בלי זה אני חושב שנורא קל ללכת לאיבוד.

הריחות של היערות בויקטוריה, המים של האוקיינוס והאנשים שחיים פה, אהבתי במקום הזה כל-כך הרבה דברים... בגלל זה, בשבילי לחזור לכאן היה חשוב כל-כך...

הפארקים מתחילים להתמלא באנשים, חלקם מטיילים אחרים עושים ספורט כמוני, המקום הזה מופלא כמו תמיד...

כולם במאה הזאת מרוכזים כל-כך בעצמם...

וגם במקום שיש בו הכי הרבה אנשים, אנשים עדין יכולים להרגיש בודדים...

ריצה הייתה החלק הפשוט, אני לא מתעייף בקלות כמו שאר האנשים, אני לא צריך לעשות הפסקות, אני לא צריך לנשום, אני לא זקוק לשום דבר, חילוף החומרים שלי איטי ביותר ואני מסוגל לתפקד בצורה הגבוהה ביותר מבלי להזדקק לשום דבר...

אולי אלה נפלאות המוות...

אחרי המוות שלי רכשתי הרבה מיומנויות חדשות, דברים שלא היו לי,

האפשרות לשמוע ביתר דיוק למרחקים גדולים יותר, את היכולת לזהות ריחות, את המהירות, את הכוח... זה היה עולם חדש של טעמים וצבעים שלא היו מוכרים לי עד לאותו הרגע...

אבל יחד עם זה רכשתי את התאווה חסרת המעצורים הזאת לדם...

את העובדה שיחד עם חיי האלמוות האלה מגיעה הדבר הכי קשה שצריך להתמודד איתו וזה הרצון..

רצון שיכול להחריב אותי ואת הסובבים אליי ברגע של צמא אמיתי...

שום דבר לא הכין אותי להתמודדות עם הרצון הזה לתשוקת הדם האנושי...

עצרתי במעלה ההר, משקיף על האוקיינוס, כרגיל כל-כך גדול ומזמין...

הטלפון שלי זמזמם בתוך הכיס שלי, שלפתי אותו

אריק.

"כן" עניתי

"נהנה מהריצה שלך?" הוא שאל בקולו המרוצה, לא מפסיק לעקוב אחרי

"מנסה מאוד" עניתי

"יש לך המשך הוראות." הוא אמר עדין כל-כך מרוצה מעצמו, גורם לי לחשוש למה הכוונה

"אני מקשיב"

"אתה חוזר ללימודים" הוא אמר וניכר שהוא מאושר

"חוזר ללימודים?" חזרתי על דבריו, מה לעזאזל?!

"הבוס יודע כמה שאתה אוהב את חיי חברת הסטודנטים, אתה הולך לשים עין על המטרה החביבה שלנו, והמשימה היא להישאר קרוב אליה... כלומר אתה הולך לחזור ללימודים"

לקחתי נשימה עמוקה, שנאתי את זה, יש כל-כך הרבה דברים אחרים שאני יכול לעשות...

"יש דרכים אחרות" התחלתי, אבל הוא קטע אותי

"פרטי ההרשמה שלך כבר הועברו לאוניברסיטה, הקורסים שלך, דאגתי להכל, אתה צריך רק לעשות את העבודה שלך, תישאר קרוב, ותנסה ליהנות מחיי הקמפוס הפרועים" הוא אמר ונשמע שהוא עצמו מגחך כנגד הרעיון

"לפעמים אני מרגיש שאתה נהנה מהעבודה שלך הרבה יותר ממה שצריך" מלמלתי בחוסר רצון

"אולי... לפחות אחד מאיתנו צריך, לא?"

"מתי אני מתחיל?"

"השיעור הראשון שלך, כלכלה, בשעה עשר, לך תראה להם מה זה" הוא אמר משלח אותי לדרכי.

סגרתי את השיחה, ממשיך להסתכל על האוקיינוס... נשימה עמוקה...

להרגיש את הריח שלו... כנראה סופה מתקרבת....

חזרה לחיי הסטודנט...

נהגתי לאוניברסיטת ויקטוריה, חולף בחניה ליד הסטודנטים שמגיעים ללימודים, חלקם נראים צעירים כל-כך אפילו צעירים יותר ממני.. אחרים... טוב, נראה לי שיותר קרובים לגיל שלי...

זה מעלה זיכרונות רבים אצלי...

חניתי את האאודי השחורה שלי, לובש מעיל עור שחור ומשקפי שמש, אולי אנשים מוצאים את זה לקצת מוזר להסתובב עם משקפי שמש באוקטובר אבל, היחסים עם השמש היו ונשארו מעט בעיתיים בשבילי...

צעדתי לתוך האוניברסיטה, המבטים היו מופנים אליי, אני יודע... כמעט ומצליח לקורא את המחשבות שלהם, עסוקים בעצמם אבל מנסים גם להבין מי אני... כן... זה חלק מזה...

ניגשתי למודיעין, פקידה עם חיוך אדיב ועיניים גדולות פגשה את פניי

"היי" אמרתי בחום

"שלום" היא אמרה מנסה לקרוא אותי, זה לא יצליח לך...

"אני מייקל קים, אני צריך להתחיל היום. המסמכים שלי כבר הועברו" אמרתי

"חכה רגע" היא אמרה מקלידה את השם שלי במחשב שלה, רגעים ספורים

עברו עד שהיא הצליחה לחזור אלי "כן, כמובן אני מצטערת, לא הרבה תלמידים מועברים באמצע הסמסטר." היא אמרה כאילו מתנצלת על משהו

"זה בסדר, אני בטוח שזה לא קורה הרבה" תכלס גם לא יודע כמה זה נכון או לא...

"יש לך פה את הרשימה של הקורסים שלך, הם חופפים למה שלמדת באוניברסיטת ניו-יורק" היא אמרה והושיטה לי דף, אוניברסיטת ניו-יורק... אריק לא חושב בקטן...

"תודה" אמרתי, מקבל את הדף ממנה

"כן, כל המידע מופיע לך יחד עם מספרי הכיתות. אם אתה צריך משהו אתה תמיד יכול לחזור" היא אמרה שוב בקול קטן וקצת מצטדק.

"תודה שוב" אמרתי, בוחן את הרשימה שקיבלתי

כמו שאריק אמר, השיעור הראשון בעשר, כלכלה... כיתה 309...

הכנסתי את הדף לתוך הכיס של הג'ינס שלי, והייתי בדרכי לכיתה.

הניסיון שלי להיראות כמו כולם במקומות כאלה קצת הפריע לי, למרות שנראיתי צעיר... עדין זה כאילו שהם יכלו להריח את זה שאני שונה מהם...

הדבר הזה היה שנוא עלי במיוחד... כאילו אני צריך לעבוד קשה יותר בניסיון לשדר על אותו גל...

נכנסתי לכיתה, המיקום של המקום הזה לא השתנה שנים... הכול נשאר פחות או יותר אותו הדבר מאז הפעם האחרונה שהלכתי באמת ללמוד כאן...

ניסיתי לאתר את יולי רון, אבל לא הצלחתי. גם הריח הזה שהרגשתי באותו היום לא נכח פה...

תהיתי אולי היא החליטה לפספס את ההרצאה על הכלכלה היום...

אבל אז היא הופיעה... נכנסה בדלת הכיתה 309, צעדה בצעדים קלילים לעבר השורה האמצעית, נראית זוהרת... השיער השחור שלה אסוף בגומייה וחשף קו צוואר עדין, היא החזיקה בידה תיק מחשב, ולבשה מעיל פרווה בצבע חום.

כן, בהחלט לא קשה כל-כך לפספס אותך גברת יולי...

ובכל זאת... אני צריך להיות כאן... מעניין מה הוא רוצה ממך...

ההרצאה התחילה, נראה שהיא באמת מתעניינת בעבודה בכלכלה... המשכתי להסתכל עלייה לאורך כל ההרצאה, מנסה להבין מה כל-כך ייחודי בה... היא נראית כמו בחורה רגילה, אני לא מרגיש שום דבר שונה ממנה... יכול להיות... ש...

הרגשתי איך הרוק שלי מתחיל להיווצר בתוך הפה שלי, מתקשה להבין למה...

הריח... המטריף הזה... סובבתי את ראשי, הדלת של הכיתה נפתחה והיא עמדה שם...

הבחורה עם השיער הבלונדיני...

הריח המשגע הזה מגיע ממנה.

 

מרגיש שוב איך כל הגוף שלי מתעורר לחיים, כאילו כל הזמן הזה חיכיתי לה.

אני שוב מתקשה לשמור על הדחפים שלי, היא עומדת קרוב כל-כך...

הרצון הזה של לרוץ אליה, לתפוס אותה ולטעום ממנה... גורם לי לאבד את השפיות

דוחף את היד שלי למכנס, אני מגשש אחרי קופסת הכדורים שלי... אני ממהר לשלוף שני כדורים משם ודוחף אותם לפה. מנסה שלא למשוך יותר מידי צומת לב... למזלי אף אחד לא מסתכל כרגע, הם שקועים בתוך ההרצאה.

עוברים כמה רגעים עד שאני מצליח להתעשת על עצמי, מרגיש איך הרעב המטורף הזה מתחיל לקבל פרופורציה ואני מצליח להשתלט עליו...

מה זה הדבר הזה...?

אני ממשיך להסתכל עלייה, היא מפתיעה אותי.. אני מרגיש סוג של משיכה בלתי מוסברת אליה, משהו שהוא מעבר למשיכה רגילה...

לא יודע להסביר את זה, קצת אבוד... אני מרגיש כאילו כל החושים שלי מאט מאבדים את הצפון שהיא כאן... הרצון שלי לגלות מי היא... גובר על כל דבר שלמדתי, עובר את גבולות השליטה העצמית שלי והוא מעבר לאימונים...

ההרצאה נגמרה, האור באולם נדלק והנה, כולם מתחילים לצאת החוצה, יולי עומדת לצידה הם מדברות, אני מנסה להקשיב להן...

"את ממש איחרת" הטיפה יולי

"אני יודעת, שחכתי להפעיל את השעון המעורר הבוקר" היא ענתה לה, היה לה קול עדין מלא הרמוניה שלא יכולתי להתעלם ממנו.

"עזבי, אני אשלח לך את הסיכום"

"אני ממש צריכה את זה, כל-כך גרועה בקורס הזה"

"למה בכלל לקחת אותו?" שאלה יולי ממשיכה לחקור

"לא יודעת, מישהו אמר לי שזה משתלם לניקוד הסופי"

הן צוחקות, "אולי לא היית צריכה להסכים איתי"

הן מתחילות לצאת מהכיתה, אני ממשיך לעקוב אחריהן, מתעסק עם הטלפון שלי. הן חולפות על פני

"אלי, ראית?" אמרה יולי, שמעתי אותה בבירור, היא קלטה אותי, אז השם שלך אלי...

"מי זה?" היא שאלה, הן בודקות אותי

"אני לא יודעת, אני חושבת שאני רואה אותו פה לראשונה..." אמרה יולי.

כל מה שהן צריכות עכשיו זה להמשיך ללכת...

"היי" אמרה יולי, מושכת את צומת הלב שלי מהתעסקות עם הטלפון שלי, מאלצת אותי להרים את העיניים שלי ולהגיב

"היי" עניתי, משלח בהן חיוך, הן עמדו מולי נועצות עיניים, נשים... הן לא משתנות

"אני יולי, זאת אליזבת" היא אמרה מציגה את עצמן, אלי זה קיצור של אליזבת... מתאים לך מאוד

"נעים מאוד, אני מייקל"

"אני לא חושבת שראיתי אותך כאן בעבר" ציינה יולי

"זה היום הראשון שלי, עברתי מניו-יורק" אמרתי, מנסה לשמור על הסיפור המומצא של אריק, תודה רבה, על ניו-יורק....

"אה, נחמד, אז אתה אמריקאי..." היא אמרה כאילו מנסה להמשיך לנבור בפרטים הקטנים

"האמת שלא..." ציינתי, תופס אותה קצת לא מוכנה

"כן... יש לך מראה יותר אירופאי... צרפתי?" היא שאלה ממשיכה לגשש

גורמת לי לחייך, "מאוד באזור, נולדתי באנגליה, לונדון"

"מהמם" היא אמרה כאילו אשרת את המידע שקיבלה הרגע

"בא לך אולי להצטרף אלינו, אנחנו בדיוק הולכות לקפה" היא הזמינה אותי בחיוך.

אולי זה לא הדבר החכם ביותר לעשות אבל, המשימה הייתה להיות קרוב...

"אני אשמח" אמרתי מחזיר חיוך לבן.

יולי הלכה ראשונה, אליזבת מעט מאחוריה, ואני אחריהן, הריח שלה היה מטמטם...

לא מצליח להבין איך אף אחד בעולם הזה לא מריח ככה כמוה...

אפילו הכדורים, אפילו הם לא לגמרי מצליחים לעזור לי להשתלט על הטירוף הזה שאני מרגיש שמבעבע בתוכי...

הזמנתי להן קפה, בזמן שהן התמקמו בשולחן ליד הקיר, ויכולתי לשמוע בבירור את השיחה שלהן...

"הוא מהמם" ציינה יולי

"אני חושבת שאני מאוהבת" היא המשיכה, לא מסתירה בכלל את ההתלהבות

"ואני חושבת שאת רצה מהר מידי..." ענתה אליזבת

"אויש, את חייבת ללמוד לחיות קצת, תקשיבי אני פשוט מכורה למראה הזה שלו"

"את לא מכירה אותו"

"אני מוכנה להכיר אותו לגמרי... איך שהוא רק ירצה..." הקול של יולי היה מתוק מידי...

"את כזאת חסרת מעצורים." ציינה אליזבת

הגעתי עם הקפה, קוטע את השיחה שלהן

"קפה הפוך עם חלב חצי אחוז שומן" אמרתי מניח את הקפה של יולי

"קפה הפוך רגיל" הרמתי את הכוס השנייה והנחתי אותה לאליזבת, שהחזירה לי חיוך

"ושלי" אמרתי מניח כוס אספרסו קטנה ושחורה, תכלס לכול האוכל יש את אותו הטעם בערך, זה היה יכול להיות גם כוס מים... עם אותו הטעם..

"אז..." התחילה יולי "אתה גם פה במטרה להפוך להיות כלכלן?"

חייכתי אליה, לא מאבדת זמן "פחות" אמרתי, לוגם מהקפה

"אז ספר לנו, אנחנו ממש רוצות להכיר אותך מייקל" היא אמרה

"אני חושב שאני פה במטרה להרחיב את האופקים שלי" אמרתי, תכלס עוד לימודים ועוד לימודים שכבר עשיתי ועשיתי... הרחבת אופקים זה בהחלט משהו שניתן לשער על הדעת.

"ואתן?" שאלתי מפנה את השאלה שלי לאליזבת

"אממ, אני דווקא רוצה להיות סופרת" היא אמרה, סופרת... אני יכול לדמיין את זה

"ואני יותר בקטע של ניהול עסקים" המשיכה יולי, אולי זאת הסיבה שהולדן רוצה אותה... אולי הוא מחפש לעצמו מישהו חדש לניהול העסק...

חייכתי, הוא לא היה שולח אותי למשימה כזאת.

"נשמע טוב" ציינתי

"אני מצטערת, אני חייבת לשאול" היא אמרה מקמטת את האף שלה

"אני חייבת לדעת אתה פנוי?" היא שאלה, יולי, כל-כך ישירה...

"יולי!" אמרה אליזבת, הקול שלה עלה בכמה טונים, היא לא מרוצה מהשאלה...

אולי זה לא מעניין אותה, או שהיא מנסה לשליט סדר

"מה?" שאלה יולי ממשיכה לשדר לי גלים מטורפים של פרומונים.

"אני פנוי" אמרתי נותן לה את האפשרות להמשיך להוביל את הפנטזיה שלה... הן תמיד כל-כך קלילות... אבל לא את... אליזבת... אני לא מרגיש את זה ממך...

"את רואה" אמרה יולי, מנסה כאילו להראות את העליונות שלה על אליזבת

"אולי נוכל לעשות משהו ביחד" הציעה יולי, ממשיכה לשלח לי קרניים של אושר

"אני חושב שנוכל למצוא פתרון" אמרתי, ממשיך לטעום את הקפה שלי.

זאת יכולה להיות דרך נפלאה לבצע את המשימה שלי, מה יותר קרוב מזה?

אליזבת... היא שקטה כל-כך..

"ואת?" שאלתי מפנה שוב שאלה לעברה, תופס את מבטה רדוף מעט

"אני?" היא שאלה מחפשת עכשיו את המבט שלי, העיניים שלה היו ירוקות ובוהקות...

מה לעזאזל אני רוצה ממנה...

"את פנויה?"

"היא הכי פנויה שבעולם..." מלמלה יולי לאוזן השנייה שלי, נכנסת לתשובה של אליזבת

"יולי!" היא שוב אמרה בקול גבוהה

"מה? את יושבת לך שם ביישנית כזאת, מה את חושבת שזה? סקסי?"

ראיתי שהיא לא מרוצה "זה דווקא מקסים בעיניי" אמרתי, כתשובה לדיבורים של יולי

אליזבת החזירה לי חיוך, היא מסמיקה... הייתכן...?

אני מרגיש איך הלב שלה פועם... הוא מתחיל לפעום מהר יותר, מזרים כמות גדולה ומהירה יותר של דם... אני ממש יכול להרגיש את זה... ההרגשה הזאת מתחילה למלא את האיברים שלי...

כל-כך רוצה לטעום אותה...

"הכול בסדר?" שאלה יולי, הבנתי שאני מרגיש מוזר...

אולי נראיתי מעט מוזר... הכול בתוכי כאילו מתעורר לחיים

"כן, אני מצטער" אמרתי, מנסה להזכיר לעצמי לנשום... לא לאבד את הריכוז שלי

"אתה נראה לבן כזה.." ציינה יולי, "אתה רוצה אולי שאני אביא לך כוס מים..?"

היא אמרה מניחה את היד שלה על היד שלי, והנה התגובה...

"אוי, אתה קר נורא!" היא ציינה בקול גבוהה

"אני מיד מביאה לך מים, אולי אתה חולה" היא אמרה וקמה על רגליה

"זה בסדר" מיהרתי לעצור אותה, קם יחד איתה

"אני באמת לא מרגיש כל-כך טוב, אני חושב שאני אלך עכשיו, ניפגש מחר" אמרתי משלח לה מבט מרגיע, מרגיש משונה, צריך עוד לשכנע אותה שהכול תחת שליטה.

"אתה בטוח?" היא שאלה ונשמעה מודאגת

"כמובן" אמרתי שולח חיוך

"אוקי." היא אמרה, מאפשרת לי להתרחק מהן.



כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: