עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
תיאואני ?אילנהorcojulisee from the heart
הדסThe darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drake
Thelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
The taste of blood
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
•  פרק 12
•  פרק 13
•  פרק 14
•  פרק 15
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


טעם ה(א)דם פרק ד

10/01/2019 12:26
Jenny
סיפור, פנטזיה

פרק ד

שנת 1910

 

הגוף הזה... הוא מרגיש שונה כל-כך...

נראיתי בדיוק כמו שזכרתי את עצמי, במראה שבאחוזת קליף, בדרום אפריקה, הזמן כאילו עצר מלכת.. הבנאדם שהייתי, התבונן עלי מצידה השני של המראה, העיניים הכחולות שלי... השיער השחור שלי... הגוף הזה.. הידיים הכול נראה בדיוק כמו שזכרתי, ובכל זאת הרגשתי שונה...

ניסיתי לעטוף את התחושות החדשות, הכול בעולם הזה נראה לי שונה, כאילו מעולם לא ראיתי או הרגשתי את העולם בצורה כזאת...

"נהנה מהגוף החדש שלך?" שאל ויליאם, הוא עמד בכניסה לחדר, לא שמעתי אותו בכלל מגיע... הוא היה שקט באופן שהצליח להפחיד אותי... רק הקול שלו היה נישא למרחקים, כאילו חודר בי עם

מיליוני סכינים חדות ומהירות... בול במטרה.

"אני מצטער" מלמלתי, לובש את הבגדים שהוא הביא לי, בקושי מצליח לזהות  את עצמי כשאני לובש אותם. "זה בסדר, אתה נראה טוב" הוא אמר משלח בי חיוך

"כן? אני מרגיש משונה..." הודאתי בפניו

"אני יכול להבין את זה, לא כל יום זוכים לקבל חיים חדשים" הוא אמר שוב באותה אלגנטיות חסרת פחד... הוא מדבר על זה כאילו כלום... עדין מצליח לבלבל אותי...

"אתה תלמד..." הוא המשיך, מגיע קרוב אלי, הידיים שלו נחות על הכתפיים שלי, הוא גבוהה ממני, השיער הבלונדיני שלו קשור בגומייה והוא נח מאחור, אריסטוקרט מהדרגה הגבוהה ביותר

מכור עדין לעולם הישן והטוב.

הוא סידר את הז'אקט שלי, מעביר את הידיים שלו ומיישר אותו בעדינות...

"אתה מושלם" הוא אמר, שוב מתוק מידי...

"אני מרגיש כאילו אני נמצא בסוג מוזר כזה של חלום..." אמרתי בשקט, אולי לא בטוח שאני צריך להגיד את זה לו, אבל אני צמא לקבל תשובות

הוא חייך, חושף שיניים לבנות שהתאימו בול לעור החיוור שלו

"אתה מאתגר אותי, אתה יודע?" הוא שאל, ממשיך להתבונן בי במראה, עומד צמוד אליי

"מצד אחד אתה מקבל את זה כל-כך טוב... מצד שני כאילו אתה מנסה להילחם בזה..."

הוא אמר, לוחש צמוד לאוזן שלי...

"אתה צריך לאפשר לתחושות האלה לקחת אותך, תן את עצמך,תצלול לתוך היקום המופלא הזה... תנשום את הטעמים החדשים שהוא פתח אותם למענך, אתה עכשיו הכי טוב שיכול להיות, אתה לא צריך יותר לדאוג לדברים קטנים ומטופשים שהיו מדאיגים את הראש הקטן הזה שלך, אתה פשוט צריך לשוט עם הזרם המדהים הזה, לרקוד איתו ולתת לו לקחת אותך למקומות נסתרים... תוכל לראות את העולם בדיוק כמו שהוא... הוא נוצר בשבילך..." הוא אמר שוב באותו קול מהפנט...

מוצא את עצמי, שקוע כמו קודם בתוך שובל של מילים שגולשות מתוך הפה שלו...

הוא אשף מדהים בכל הנוגע למילים... הוא מצליח לקנות אותי עם הרוגע ההזוי הזה שלו...

כאילו הוא חלק מאיזה יצירת פלאים, על שדים מופלאים...

שמגיעים מתוך הלילה... והנה אני חלק מהם..

העולם החדש הזה שויליאם פתח בפני, היה עולם של עושר והנאה שהיו שזורים בתוך שובל ארוך של דם... האנשים האלה, או האליטה הזאת שויליאם הציג אותי לתוכה הייתה כמו סוג של חלון לעולם העתיק, כזה שאפשר לקרוא עליו רק בספרים... הכסף והאינטלקטואל שזרמו ביחד עם ויליאם היו מופלאים, הוא הראה לי עולם אלגנטי מלא טעמים חדשים, מידע שאני בספק שהייתי יכול לקבל אותו אי פעם אם הייתי נשאר במקום שממנו באתי...

המשפחה שלי הייתה משפחה מהמעמד הבינוני, אבי היה עוסק במסחר ולאחרונה העסקים לא היו פורחים במיוחד, אומנם היינו רחוקים מלאבד את הרכוש שלנו אבל הקושי הורגש היטב בכל רחבי לונדון וככה גם תחת קורת הגג שלנו...

אמי הייתה אישה ממשפחה שהגיע גם היא מהמעמד הבינוני, הרצון של ההורים שלה היו לקבל עבורה כסף ממשפחתו של אבי, משהו שהיה יכול לעזור להם לייצב את הקשים הכספיים שלהם, אבל גם הכסף הזה נגמר כבר. ואני? בגיל 24 אבי הצליח להעניק לי השכלה, אבל שום דבר מזה לא היה קרוב אפילו לשפע שויליאם פתח עבורי...

הוא היה ייחודי ברצון שלו ללמד אותי, כאילו הייתי סוג של בובה על החוט שלו, ואולי זה מה שהייתי בשבילו... אבל הוא היה ממכר, העולם הזה היה שטוף בסוג של תשוקה קודרת...

קשה היה שלא להיגרר לתוכה...

הייתי מוקף בכל דבר שאי פעם חלמתי עליו...

וככה זה היה גם עם התשוקה הבלתי נגמרת לדם...

בהתחלה ויליאם היה מספק לי אותן, הן היו מופלאות, שוב אורז אותן כמו מתנות יפות מתחת לעץ חג המולד, תמיד לבושות יפה, מריחות מדהים וטעימות להפליא...

אבל לא היה לי שובע... לא רציתי גם לשבוע, ואיך אפשר? זאת התמכרות הכי חזקה שהכרתי...

ככל שהוא נתן לי יותר, רציתי יותר...

אך אז הגיע גם שלב הלמידה...

הוא הראה לי באיזה קלות אפשר לקבל אותן, איך לדבר איתן, איך לגרום להן לעשות כל מה שרק ארצה... וזה היה עוד יותר מטריף...

אהבתי את זה, אהבתי את המשחק שזה יוצר סביב הטרף שלי... כן, הייתי צייד והן היו הטרף שלי,

והן שמחו להיות כאלה... זה היה פשוט וממכר לגרום לאנשים שסביבי ללכת ולהגשים כל דבר שרציתי... שובל הגופות שהייתי מותיר אחריי לא היה מבייש אף אחד... ספגתי את וויליאם, את כל מה שהוא לימד אותי, הראה לי... הפכו אותי בקלות למועדף שלו.

כן, היו עוד כמוני, אבל הייתי ייחודי, ככה הוא הגדיר אותי...

וזה היה כחלק מהקסם שלו...

הזמן עובר מהר במקום שבו לזמן אין שום חשיבות.

הזמן שלי נעצר, וזה רק הגביר את הקצב שלו, עשור עבר כמו מים בנהר של דם, ואני? הייתי ונשארתי בדיוק כמו ביום הזה שויליאם מצא אותי.

בשנת 1910 ויליאם היה מוכן לחזור לאירופה, מעביר את כל העושר הזה חזרה הביתה...

לבריטניה... לונדון... לא חשבתי על הבית תקופה ארוכה כל-כך.. חלק מההתנתקות עליה התעקש ויליאם. והוא צדק, התנתקות באמת הצליחה לקדם אותי, השכחה הנהיגה אותי בעיניים עצומות לרווחה לעבר מי שהפכתי להיות, רוצח אכזרי צמא דם, בבאת עיניו של ויליאם,

אבל עכשיו החזרה הביתה... למקום ממנו באתי גורמת לי לסוג של געגוע... תהייתי לראשונה מזה עשור האם ההורים שלי עדין בחיים.. תהיתי מה סיפרו להם שלא חזרתי...

האם הם מתאבלים על המוות של בנם היחיד...

"אתה מעופף, נתקפת רגשות נוסטלגיים?" שאל וויליאם בזמן שישבנו באחוזה החדשה שלונדון

"מי שמדבר על נוסטלגיה..." מלמלתי לעברו, ויליאם היה ונשאר אריסטוקרט עד העצם

ולא משנה כמה שנים הוא טוען שהוא מתהלך על האדמה הזאת... הוא שקוע בתוך העולם הישן..

ויליאם חייך, אולי כאות הסכמה על דברי, או אולי בדיוק ההפך

"בוא, אני רוצה להכיר לך מישהי" הוא אמר קם על רגליו

עשיתי כדבריו, צועד אחריו לטרקלין הגדול

"תבטיח שתתנהג יפה.." הוא אמר בזמן שפותח את הדלת ומכניס אותה...

כן, זאת הפעם הראשונה שראיתי אותה.. קלריס.

היא הייתה יצירה מופלאה של הטבע, השיער שלה היה גלי שחור, אסוף בתוך סרט מאפשר מבט לצוואר העדין שלה, השפתיים שלה היו תפוחות ואדומות, והיא לבשה שמלה שהדגישה את הגזרה הקטנה שלה.

"מייקל, אני רוצה שתכיר בבקשה את העלמה קלריס ז'אן" הוא אמר בזמן שאחז בידה והציג אותה "נעים מאוד" אמרתי, לוקח את ידה ומרפרף נשיקה מהירה על הכפפה הלבנה שעדין עטרה את ידה הרכה.

בוחן את מבטה הכחול, היא החזירה לי חיוך מתוק.

"אני שמחה לפגוש אותך" היא אמרה בקול קטן.

"קלריס ראתה אותך מייקל באירוע ההתרמה לפני כשבוע באחוזה של אביה הגנרל ז'אן, והיא התעקשה רבות להכיר אותך באופן אישי" אמר ויליאם ברוך, משלח לי אותות סותרים.

"באמת?" שאלתי, ממשיך לבחון אותה, היא הסמיקה

"כן, תאמין או לא, אבל אבא שלה מחפש לחתן אותה כבר בגיל צעיר כל-כך..." אמר ויליאם ממשיך להוביל את השיחה.

"אני מבין..." מלמלתי, לא בטוח מה אני אמור לעשות עם המידע הזה.

"אוכל להחליף איתך כמה מילים ויליאם?" שאלתי,

"כמובן, קלריס יקרה, תוכלי לחכות לנו כמה רגעים?"

הוא שאל בחום, מאפשר לה להתרווח על הספות

זזנו הצידה, מתרחקים ממנה בזמן שהיא עוקבת אחרינו עם מבטה,

"מה זה צריך להיות? הבת של הגנרל? אתה לא משדר גבוהה מידי?" שאלתי, הרגשתי כאילו שויליאם שוב השאיר אותי בחשכה

הוא חייך "יפה נכון?" הוא שאל זורק את מבטו לעברה

"כן, אבל מה פשר הדבר הזה?"

"אל תהיה כל-כך עצבני, חשבתי שאולי זה ימצא חן בעינייך"

"על מה אתה מדבר?"

"עליה, היא יפה, צעירה, חכמה, כל החבילה"

"למה הבאת אותה לכאן?"

"שתארח לך חברה" הוא אמר בקלילות

קימטתי את הגבות שלי,

"אבא שלה רוצה לחתן אותה, לא הבנת את זה? ומאוד מצאת חן בעיניה, תראה את זה כיד הגורל... אתה תהיה ילד טוב, תשחק איתה, תשעשע אותה... מבלי לשתות אותה.." הוא חידד

"ואני אגש לעניינים עם אבא שלה, בתקופה מתוחה כמו זאת עדיף שיהיו לי כמה שיותר בני ברית בעלי כוח והשפעה... ואחרי שאני אסיים... תוכל לעשות בה מה שתרצה..."

הוא אמר בעידון האופייני לו

התבוננתי בו, האיש הזה היה ונשאר צמא לכסף, לכוח... ולמשחקים אפלים...

"מה אתה רוצה שאני יעשה איתה?"

"מה שעושים עם אישה..." הוא אמר בחיוך

"אני מזהיר אותך, אתה לא ה-ו-ר-ג אותה..." הוא המשיך לוחש בתוך האוזן שלי... "עכשיו..."

התבוננתי בו, שומע את ההוראות הברורות מאוד שלו, היא הייתה חלק במשחק השח – מט שלו, בדיוק כמוני... ואני צריך למלא את תפקידי, כמצופה ממני.

אך ייתכן והייתי טיפש מידי, או שחקן טוב מידי, או שזאת אותה יד הגורל שעליה דיבר ויליאם...

אבל המשחק שלי יצא משליטה.

הרצון וההשקעה שלי בדמות דמיונית שיצרתי עבורה, גרמו למשהו להתעורר בי.

רגשות שחשבתי שכבר לעולם לא יוכלו לקחת חלק בתודעה שלי... התעוררו כמו להבות חסרות גבולות, הרגשתי איך הם שורפים את מי שהייתי... גורמים לי לערער על כל העולם שהתמסרתי אליו, שוטפים אותי באמפתיה שכבר לא חשבתי שקיימת בי...

גורמים לי לחרטה על החיים שאינם...

 


edya
10/01/2019 17:39
אני בדרך כלל ממש לא מתחברת לפנטזיה. אבל סיפורי ערפדים תמיד הקסימו אותי (דמדומים וכאלה..)
את כותבת פשוט נפלא וממש שואבת אותי לסיפור!
Jenny
10/01/2019 19:21
תודההה רבהה ♡
IM AL
11/01/2019 07:05
Jenny נראה שיש לך קהל של מעריצים שפוטים,
את יכולה לעשות במוחותינו מה שאת רוצה, הם שלך.
את פשוט טובה בזה?
Jenny
11/01/2019 08:48
ואוו, איזה מחמאה ממש תודה לך ♡
IM AL
11/01/2019 15:36
זה סימן קריאה בסוף ולא סימן שאלה :)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: