עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
אני ?אילנהאורjulisee from the heartהדס
The darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy DrakeThelse
אביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
The taste of blood
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


טעם ה(א)דם פרק ה

11/01/2019 15:55
Jenny
סיפור, פנטזיה

 

פרק ה

 

צעדתי החוצה מהקפיטריה של אוניברסיטת ויקטוריה, דוחף שוב את היד לכיס, מגשש אחרי הכדורים הורודים שלי, אני יודע שזה אסור, אסור להשתמש בהם בתדירות כזאת, מודע היטב להרס שהם יכולים להוביל אותי אליו... אך אני לא מצליח להרגיע את צמא הזה...

שנים לא הרגשתי ככה.

בולע את הכדורים, אני תופס מקום בחוץ, ממתין להשפעה שלהם...

מצית סיגריה, לפעמים זה עוזר לי להשתלט על הרעב... על האקסטאזה שמשתלטת עליי ללא מעצורים.. שואף אותה פנימה, לוקח נשימה עמוקה ככל הניתן...

"מייקל..." שמעתי קול מוכר מאחורי, מפנה את מבטי במהירות

מעט מופתע לראות אותו, שוב.

הוא חייך אליי, חיוך עקום מלא בהערצה עצמית חסרת גבולות, נפוח כתמיד...

"ארתור" מלמלתי את שמו...

"חשבתי שאני מריח פה ריח של מוות" הוא הוסיף, מתגרה בי

"זה מה שאני יכול להגיד עליך" אמרתי, זורק את הסיגריה שלי ודורך עליה.

הוא בחן אותי. לא זז ממקומו

"אז מה הולדן שלח את הכלב המועדף שלו לכאן...?" הוא אמר זחוח כל-כך

"על מה אתה מדבר?" שאלתי, מנסה להבין האם הוא הגיע לכאן בגלל אותה הסיבה כמוני?

"עדין משחק אותה טיפש..." הוא מלמל, מנסה להרגיז אותי...

"נניח שאני מוכן לשחק איתך..." הוא המשיך,

"אז איפה הפרס המתוק שלי? היא בפנים?" הוא שאל, מחדד את החושים שלי

מאז ומעולם לא יכולתי לסבול אותו, לא הצלחתי להבין איך הוא עדין מצליח ללחוץ לי על הנקודות

"אתה לא רציני!" אמרתי בקול "אתה לא תעשה את זה, לא כאן." הזהרתי אותו

הוא קימט את האף שלו, "כאן? באמצע המקום ההומה הזה... באנשים קטנים ומתוקים...?" הוא אמר בגיחוך קל, "לאיפה אתה חושב שירדנו...?"

"לא עמוק מספיק אם אתה עדין עומד מולי." הקנטתי אותו, מרגיש איך הכול בתוכי מתחיל רק לבעבע יותר ויותר... אבל הכדורים שלקחתי התחילו להשפיע... זה מדכא את החושים שלי מכהה אותם, אני לא אוכל להתמודד מולו לא ככה... ובטח שגם לא כאן...

אבל הוא הגיב כמו תמיד באותו צחוק מלא ביטחון...

"אם היינו יורדים כל-כך נמוך תאמין לי שאתה לא היית נשאר חיי" הוא אמר

"האם זה איום?" שאלתי

"לא, לא מה פתאום איום... ויליאם עדין מאוהב בך עד מעל לראש... הוא לא מרשה לאף אחד לפגוע באוצר האהוב אליו..." הוא אמר, זורק לעברי מבט כחול וקר

"אל תדבר שטויות" אמרתי

"אני אמסור לו את אהבתך בחזרה... הוא ישמח לראות שאתה עדין בועט..."

הוא אמר, מתחיל להתקרב לכיווני...

"אנחנו עוד ניפגש, תוריד את הניבים שלך..." הוא אמר בזמן שהמשיך ללכת, מתרחק ממני...

מותיר אותי בעמדתי, לאן הולדן שלח אותי...?

הלכתי לחניה, מוצא את האאודי שלי, נכנס לתוכה ומחייג לאריק.

אחרי כמה שניות שנראו לי כמו נצח אריק עונה.

"מה קורה?" הוא שאל

"ארתור. זה מה שקורה" אמרתי בקול, הייתי עצבני

"אוקי..." הוא אמר מושך אותי

"מה קורה כאן?" שאלתי ממשיך לדלוף פרטים

"איך היא?"

"איך מי?"

"איך יולי?"

"בסדר, הוא לא עשה כלום, אבל נראה לי שהוא הגיע לכאן בגלל אותו הדבר כמוני, יכול להיות?"

"אני חושב שאתה צריך לדבר עם הבוס" הוא אמר ונשמע מודאג

"תעביר אותי אליו" אמרתי בקול, הצלצול התחלף והמתנתי על הקו, צמא עכשיו למידע יותר מהכול

"מייקל אתה בסדר?" שאל הולדן

"אני בסדר, אני חייב להבין מה אני עושה פה, ארתור היה פה כרגע"

"ואוו, הם היו מהירים..." הוא אמר נשמע שהוא מופתע לא פחות ממני

"היא בסדר?" הוא שאל בדאגה

"כן, בינתיים, אבל, הולדן מה אתה צריך ממנה?"

"מייקל אני חושב שהיא האחת" הוא אמר, קוטע לגמרי את חוט המחשבה שלי

"מה? יולי? האחת? אתה בטוח?" הרגשתי מבולבל...

"כן, על פי כל המידע שיש לי, לקח לנו זמן לאתר אותה אבל זאת היא"

"אבל... היא כל-כך רגילה..." מלמלתי, אבוד, מנסה לחבר את הנקודות

"מה חשבת? היא אנושית" הוא אמר מנסה להרגיע אותי, אבל הדברים לא הסתדרו...

"אני חושב שאתה טועה" אמרתי

"היא לא יכולה להיות, היא פשוט לא..."

"למה אתה כל-כך בטוח?"

"אני לא, אבל זה לא מתחבר לי בשום צורה"

"לפעמים הדברים הם לא כמו שאנחנו מדמיינים אותם..." הוא אמר באותו טון מאופק, הוא מבין בזה יותר ממני, ובכל זאת...

"אני רוצה שתמשיך כרגע לשמור עליה, בינתיים אל תעשה כלום, אני חייב לבדוק כמה דברים ואני אצור איתך קשר" הוא אמר

"כן..." עניתי, עדין מרגיש את החוסר וודאות הזאת לא מניחה לי.

המשכתי לבצע את העבודה שלי, ממשיך לתצפת עליה מרחוק, היא ואליזבת היו כמו תאומות בלתי נפרדות, תמיד ביחד... הן חזרו לבניין הדירות אחרי יום הלימודים, משאירות אותי להתבונן על הבניין הזה מצידו השני של הכביש... עכשיו יותר מתמיד... הולדן חושב שיולי היא האחת...

אבל הסיפורים בראש שלי דיברו על משהו שונה לגמרי...

הערב הגיע, יחד איתו הצלילים של הגשם...

מצאתי את עצמי באאודי, שבוי בתוך המחשבות שלי, הסופה הגיע, והגשם התגבר... הרחוב היה ריק מאנשים שרצו לתפוס מחסה מטיפות הגשם.

אני לאומת זאת ראיתי בזה הזדמנות להרגיש את הגשם...

יוצא מהאוטו, צועד בצעדים בטוחים לעבר הבניין, לא יודע מה אני חושב שאמצא שם...

מרגיש איך הגשם שוטף אותי, קצת מתחרט על זה שאני כבר לא מרגיש את הגשם על העור שלי כמו פעם... ולא יכול להפיק את המיטב מהתחושה הזאת... אבל זה חלק מלהיות מת.

"מייקל!" שאלתי את שמי, זה הגיע מהבניין, הרמתי את ראשי, מצליח לאתר פרצוף מוכר מהדירה בקומה החמישית, אליזבת.

היא קוראת לי... "בוא תעלה" היא צעקה מהחלון, מפגישה אותי עם הריח המטריף הזה שלה...

לא יודע למה, אבל הקשבתי לה, נכנס לבניין ועולה במעלית לקומה החמישית, הדלת של הדירה מצד שמאל הייתה פתוחה, והיא עמדה שם, לובשת טרנינג לבן, השיער שלה אסוף בגומייה גבוהה

והיא מחזיקה בידה מגבת.

"היי" מלמלתי פוגש את העיניים הירוקות שלה, היא הושיטה לי את המגבת

"מה עשית בחוץ במזג אוויר כזה?" היא שאלה בקולה החם, שאלה נפלאה אליזבת...

"חשבתי לנשום אוויר צח ומצאתי את עצמי בגשם." אמרתי מצטדק.

"מזל שראיתי אותך" היא אמרה מאפשרת לי להיכנס לדירה.

"לא ידעתי שאת גרה כאן" אמרתי מעיף מבט בתוך הדירה, סוקר אותה במהירות, דירת סטודנטים טיפוסית, "אני ויולי" היא אמרה בחיוך, הן גם גרות ביחד... מעניין.

"אני מקווה שאני לא מפריע" אמרתי מוריד מעצמי את המעיל שהיה ספוג מים.

"ממש לא, יולי תשמח" היא אמרה

"אני אכין לך משהו חם לשתות, מה תרצה?"

"קפה זה מעולה" אמרתי, מחפש את יולי בדירה, יודע בוודאות שהיא לא יצאה, רק לא חשבתי שהן גם גרות ביחד.

"אתה מרגיש יותר טוב?" היא שאלה בזמן שחיממה את המים

"כן, תודה" מלמלתי

"יופי, דאגתי לך" היא אמרה בחצי קול, לא יודע עם היא רצתה בכלל שאני אשמע את זה או לא, גורמת לי להינעל עליה, מחפש שוב את העיניים הירוקות שלה...

היא הייתה יפה כל-כך... מצליחה לשכיח ממני פתאום את הכול...

מפתיעה אותי... טיפוס שקט כל-כך ובכל זאת..

יולי הגיע לחדר, לבושה בפיג'מה כחולה, ושיער רטוב

העיניים שלה דיברו במקומה, היא הייתה המומה

"היי..." היא מלמלה, אולי זה לא המראה שהיא רצתה שאני אראה אותה בו, היא לא הייתה מאופרת ונראתה פתאום צעירה יותר.

זורקת מבט לעבר אליזבת היא לא ממש מרוצה

"היי" אמרתי מחייך אליה

"מה אתה עושה פה...?" היא שאלה

"ראיתי אותו בחוץ בגשם, לא יכולתי לא להגיד לו לעלות לקפה." אמרה אליזבת באדיבות

"הא" אמרה יולי "אני כבר חוזרת" היא אמרה משאירה אותנו לבד

"מה קרה לה?" שאלתי, אליזבת הגישה לי כוס קפה והניחה אותה לפני

"היא הולכת להתארגן" היא אמרה בחיוך מתוק

"אוקי..." אמרתי מחזיר לה חיוך, יולי לא הייתה מסוגלת לאפשר לאף אחד לראות אותה ככה, גם אני לא הייתי שונה.. נשים...

טועם מהקפה, אני ממשיך לצפות בה, לא מבין מה קורה איתי כשאני נמצא קרוב אליה ככה...

הרבה שאלות שלא מצאתי מענה נכון עליהן.

"טעים לך?" היא שאלה

"כן, תודה רבה" אמרתי מנסה להתרכז, אבל זה היה קשה... המוח שלי כאילו הקפיא את עצמו בנוכחותה. "אני שמחה" היא אמרה, מזיזה את השיער שלה

כל-כך נשית, היא מפלרטטת איתי?

אני כנראה צריך לעשות אם זה משהו... אבל אפילו עכשיו אני מהסס... כל-כך לא אופייני לי.

"אז אתן גרות ביחד ולומדות ביחד..." אמרתי מנסה לשנות את השיח

"כן, אנחנו חברות ממש טובות סוג של אחיות אפילו" היא אמרה בחיוך אבל יכולתי להרגיש את הקול השבור שלה.

"אתן באמת נראות קרובות מאוד"

"כן, אני חייבת הרבה למשפחה שלה" היא אמרה, מתמקמת על כיסא לצידי, קרובה יותר מידי...

"באמת?" שאלתי מנסה לדרבן את עצמי לא לחשוב על זה שהיא קרובה אלי ככה, שוב...

גורמת לכולי לרעוד מרוב רצון לנעוץ את הניבים שלי לתוך הצוואר החשוף והלבן הזה שלה...

"כן, הם לקחו אותי מאז שהייתי תינוקת, כשההורים שלי נפטרו, הם היחידים שהיו שם בשבילי, סוג של משפחה... ככה שיולי ואני כבר הרבה שנים ביחד" היא אמרה מעיפה מבט ירוק לעברי

"אני לא יודעת למה אני מספרת לך את כל זה פתאום.." היא אמרה קצת מתחרטת

"למה?" שאלתי

"לא יודעת, אני לא ממש נוטה לדבר על זה עם אנשים ובטח שלא מישהו שאני בכלל לא מכירה..." היא אמרה, מורידה את העיניים שלה ממני

"לא מכירה? אז אני מבין שאת כן נוטה להזמין גברים רנדומאליים לדירה שלך?"

"לא. מה פתאום, אני לא" היא מהירה לענות

"אז אין לך מה לדאוג עם מה שסיפרת לי, אני לגמרי יכול להזדהות איתך" אמרתי מנסה להרגיע אותה... ההשפעה הזאת שיש לה עליי, היא לא חולפת...

תהייתי לרגע קל... מה היה קורה אם הייתי לוקח אותה...?

רק טעימה קטנה...? אולי זה היה מרגיע את הצמא הבלתי נשלט שהתעורר בתוכי?

אולי רק קצת... ואני לא ארגיש את זה יותר?

המחשבה הזאת קרצה לי... היא התגלגלה בתוך הבטן שלי... לתוך משהו שפתאום נראה לי אפשרי... ניסיתי להקשיב ליולי, מנסה להעריך כמה זמן יש לי...

אני רוצה כל-כך... אני אגרום לה לשכוח...

אני לא צריך יותר מכמה רגעים...

אליזבת הסתכלה עליי, ננעלתי בתוך המבט שלה, זה לא בעיה... לא באמת...

מתקרב קרוב אליה, היא יושבת כמו ילדה טובה, מביטה לתוך הכחול שלי, הריח שלה...

דיברתי בקול שקט, לא רציתי שיולי תשמע אותי

"אני צריך שתהיי ממש בשקט..." אמרתי לה...

היא לא הזיזה ממני את העיניים...

מושך אותה קרוב אלי, אני עוטף את הצוואר שלה עם האצבעות שלי, מרגיש איך הדם שלה מבעבע בתוכה, כולי מתמלא בציפייה, אני מרגיש איך הניבים שלי מתחילות לחתוך את החניכיים שלי, הן מוכנות... אני מצמיד את הפה שלי על הצוואר שלה, מרגיש איך הלב שלה פועם במהירות...

והנה... אני ננעץ בתוכה.

"אח!!" היא צווחת וקופצת ממני במהירות

היד שלה עוטפת את הצוואר שלה, היא נראית מבוהלת

היא מסתכלת עליי, ואז על היד שלה, היא נוטפת דם...

יולי קפצה מהחדר, מגלה תמונה הגומה, "מה קרה?" היא שאלה מנסה להבין את התמונה שהיא רואה מול העיניים שלה, אני מכניס את הניבים פנימה, לא מבין איך זה ייתכן...

אבל כל זה מאוחר מידי... "מה נראה לך שאתה עושה?" היא צעקה, הקול שלה היה חד וכואב

היא מנסה לעצור את הדימום שלה, יולי קפצה לכיוונה, לא מבינה מנסה לסייע לאליזבת לעצור את הדם שעדין זורם מצווארה..

"אלוהים ישמור! מה עשית?" צווחה יולי

"אתה פסיכופט!" היא אמרה בקול, מרגיש איך הכול יוצא משליטה, זה מעולם לא קרא לי אף פעם

הרגשתי קפוא לשנייה, אבל הייתי חייב לסדר את זה, מיהרתי לתפוס את יולי, אוחז בה, אני מנסה שוב... "יולי, אני צריך שתירגעי! עכשיו ומיד!" ציוותי, ננעל בתוך המבט שלה.

תוך שנייה היא השתתקה, בוהה בי, יופי זה עובד, אמרתי לעצמי, נמשיך

"אני רוצה שתכנסי עכשיו למקלחת, תעשי מקלחת תשטפי את כל הדם הזה ממך, ותשכחי מהכול" אמרתי בפרטי פרטים, היא עמדה מולי שקטה "את מבינה אותי?" שאלתי שוב

"כן." היא אמרה ועוזבת אותנו

אליזבת עמדה המומה, היא לא הבינה את מה שהולך פה, הייתי מת לדעת על מה היא חושבת ברגע הזה, העברתי את צומת הלב שלי אליה, שובל הדם שלה, חרפן אותי רק יותר, מרגיש איך אני בקושי מצליח לעמוד מולה, כשהיא מדממת, כנראה הכדורים שלקחתי מקודם עדין מצליחים לייצב אותי אבל הרגשתי את הטירוף הזה מתגבר בתוכי, אני חייב לפעול מהר.

"מה עשית לה?" היא שאלה, קולה רעד

"היא תהיה בסדר" אמרתי, ניגש אליה, היא זזה שוב, נצמדת לקיר

"תביאי לי אני יעזור לך"

"אני לא רוצה שתגיע בי, אני רוצה שתצא מכאן ומיד!" היא צעקה

"אני אצא, אבל תתני לי לעזור לך" אמרתי מנסה להילחם בי,

אבל הייתי חזק ממנה, לקחתי את באצבע שלי, מחורר אותה עם הניב שלי, מאפשרת לדם שלי לצאת החוצה, מושך את היד שלה מהצוואר, רועדת... אני מורח את הקרע שהשארתי עם הניבים שלי אם הדם שלי, הם נסגרים תוך שניות, מפסיקות את הדימום שלה, משאירות רק את הסימנים שלו על הבגדים שלה... בתוך החלל העטוף הזה שעמדו בו...

היא עמדה מולי, בשקט עכשיו זאת ההזדמנות שלי לגרום לה לשכוח...

ננעלתי על העיניים הירוקות שלה, הן דמעו, היה לי קשה לראות אותה במצב הזה, לא לשם כיוונתי, אני באמת לא חשבתי שזה יכול להיכשל...

"את בסדר?" שאלתי מנסה ליצור קשר בנינו

"אני לא מבינה מה קרה..." היא גמגמה

"אני ממש מצטער..." התחלתי "אני צריך שתשכחי את זה" אמרתי מצווה לה, היא התבוננה בי

"לשכוח? יצאת מדעתך?" היא ענתה לי

תופסת אותי שוב לא מוכן, ייתכן שזה לא משפיע עליה?

"אני לא מבין..." מלמלתי

"מה אתה לא מבין?" היא אמרה בקול וזזה ממני "אתה תקפת אותי! אתה סוג של אני אפילו לא מבינה מה!" היא המשיכה לנוע ברחבי החדר מנסה לתפוס מרחק ממני

"אתה מורח אותי במשהו והכול נגמר? ואתה רוצה שאני אשכח?"

היא נראתה עצבנית

"אליזבת, אני לא מבין מה קרה"

"לא, אתה פשוט... משהו לא תקין" היא ציינה

לא יכולה למצוא מילים יותר טובות מאלה, משהו באמת לא תקין... לא מבין למה זה לא עובד ואני לא מבין מה אני צריך לעשות עכשיו?

לא עלה לי שום רעיון אחר מעבר ללקחת אותה איתי.

"בואי איתי!" אמרתי תופס את היד שלה, ומושך אותה אחרי

"מה אתה חושב שאתה עושה? אני לא מתכוונת ללכת איתך לשום מקום" היא אמרה בקול

"את חייבת לשתוק!" אמרתי מרים את קולי, היא הייתה היסטרית מידי בשבילי, אפילו שזה קרה באשמתי. "אני לא חייבת כלום" היא אמרה מנסה להשתחרר.

"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, את יכולה לבוא איתי מרצונך או שאני יכול לגרום לך ללכת איתי, אבל אני מבטיח לך שזה לא יהיה נעים לאף אחד מאיתנו" אמרתי בקול חד וברור.

איימתי עליה, כן, אני טוב גם בזה. עובדה שזה גרם לה לשתוק.

הגשם בחוץ המשיך לרדת. היא ירדה איתי במעלית. מקווה שלא נפגוש אף אחד בזמן שהיא הייתה מגואלת בדם שלה, אני לא בטוח שאני יכול להתמודד עם עוד משהו כזה.

מכניס אותה לאאודי, אני מתחיל בנסיעה, הכבישים היו כמעט ריקים, היא ישבה בשקט

הקשבתי איך הלב שלה פועם במהירות, אולי היא באמת פחדה... בצדק

"לאן אתה לוקח אותי?" היא שאלה

"אלי" אמרתי, מנסה לשמור על הטון הסמכותי ביותר שלי, אני באמת לא יודע מה לעשות איתה עכשיו...

"מה אתה מתכוון לעשות לי?" היא שאלה, קולה רעד

לא עניתי לה, אין לי משהו טוב להגיד לה כרגע... אני מסתבך בכל-כך הרבה צרות עכשיו...

חניתי את האאודי בחניה של הבית שלי, מרוחקים מהכול אני מוציא אותה.

היא מסתכלת מסביב, בוחנת את במקום

"בואי" אני מעודד אותה ללכת, הגשם עדין ממשיך לרדת...

היא צועדת אחרי לתוך הבית, היד שלי מחזיקה אותה חזק, אולי חזק מידי, אני מרגיש את הלב שלה ברור מידי... שחררתי אותה כשנכנסנו פנימה, סוגר את הדלת אחרינו

היא עמדה מולי, רטובה בתוך הטרנינג שלה... מסתכלת עליי בעיניים הירוקות שלה...

"אני אראה לך איפה המקלחת" אמרתי, היא לא זזה

"קדימה, אליזבת אני לא אפגע בך" אמרתי מנסה לפצות אותה

"מה אתה?" היא שאלה, כנראה שהשאלה הזאת התבשלה בתוכה בזמן הנסיעה...

עצמתי לרגע את עיניי, מה אני?

"השאלה הטובה יותר שהייתי בוחר לשאול זה מה את?" עניתי, בוחן אותה

היא קימטה את הגבות שלה, מופתעת.

"מה אני?" היא חזרה על השאלה...

"כן, זה מעולם לא קרה לי" הודאתי בפניה

"מה בדיוק?" היא שאלה

ניסיתי לשקול את המילים הבאות אבל ידעתי שאני עמוק בבוץ...

"אני יכול להשפיע על אנשים, אני יכול לגרום לאנשים לעשות כל דבר שאני רוצה... אבל מסיבה לא ברורה זה לא עובד עליך"

אמרתי, מחפש את המבט שלה, הוא נראה רדוף כל-כך, המידע זרם לתוכה כמו המים של הגשם שהיא הייתה ספוגה בו...

"אין דברים כאלה" היא מלמלה...

גורמת לי לעלות לראשונה חצי חיוך על שפתיי

"אין איזה דברים...?" עודדתי אותה לאתגר את עצמה, היא זזה בחוסר נוחות, מחפשת פינה ליד הקיר של הבית, מתיישבת על הרצפה...

"אתה בטח צוחק עליי..." היא אמרה וקולה עדין רעד...

ירדתי לגובה שלה, עדין תופס מרחק ממנה

"אני חושב שהבדיחה פה זה על חשבוני...." ניסיתי למצוא את עמק השווה בנינו

היא הרימה את מבטה, פוגשת אותי

"מה אתה?" היא חזרה על השאלה...

"אני חושב שאת הגעת לרעיון אבל את לא מסוגלת לבטא אותו" אמרתי ממשיך

"תראה לי..." היא מלמלה... העיניים הירוקות שלה נצצו.

להראות לה...? אני כנראה לגמרי איבדתי את זה...

מאפשר לניבים שלי לצאת החוצה... הם חותכים את החניכיים שלי, כל פעם מחדש שהן יוצאות... מאפשר לה להסתכל עליי, עליי האמיתי... על היצור שהייתי...

היא התבוננה בי, סוג של לא מאמינה...

הידיים שלה נמשכו לכיווני... היא לא מורידה ממני את העיניים, הידיים שלה נוגעות בפנים שלי...

היא טועמת את העור הקר שלי...

הרגשתי איך הלב שלה כמעט ומתפוצץ בתוך החזה שלה, הריח שלה עטף אותי לגמרי...

אני הייתי כמו שבוי שלה, ברגע הזה, אני זה שלא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים שלי...

"אני כנראה חולמת..." היא מלמלה

"אתה קר כל-כך..."

" 26 מעלות.." מלמלתי

"זה חום הגוף שלך?" היא לחשה

"כן" אמרתי לאפשר לה להמשיך לגעת בי, אני מכניס את הניבים שלי פנימה

מצליח להפתיע אותה, היא זזה ממני

"אני מצטער" אמרתי, מנסה להרגיע אותה

"זה בסדר" היא מלמלה, אבל ניכר שהיא נבהלה.

"בואי" אמרתי מושיט לה את היד כדי שהיא תוכל לעמוד

היא לא הגיבה "אני מבטיח לך שאני לא אגע בך יותר" אמרתי מנסה שוב, הפעם זה הצליח

היא הניחה את היד שלה בתוך היד שלי ועזרתי לה לקום.

"אני אראה לך איפה המקלחת" אמרתי שוב, מראה לה איפה חדר האורחים שלי.

היא הלכה אחרי בצעדים קטנים.

"זה כאן" הראיתי לה, מאפשר לה להיכנס פנימה

"יש לך מים חמים, מגבות ואני אביא לך משהו אחר ללבוש" אמרתי מנסה להיות המארח הטוב

"תודה..." היא מלמלה

השארתי אותה בחדר, סוגר אחרי את הדלת. המצב הזה היה חריג לי

לא ידעתי איך להתמודד איתו, מעולם לא אולצתי להתמודד עם משהו בסגנון, והכול בגלל הטיפשות שלי.. הלכתי לחדר שלי, מושך מהארון בגדים בשבילי ומחליף אותם, זורק את הבגדים הרטובים לכביסה, מארגן גם בגדים לאליזבת, חזרתי לחדר האורחים, דופק על הדלת.

היא לא עונה, ניסיתי שוב, "אליזבת" אמרתי את שמה

היא לא הגיבה, פתאום הבנתי שאולי הייתי טיפש מידי שסמכתי עליה, יכול להיות שהיא ברחה...

פתחתי את הדלת במכה, מכניס את עצמי פנימה.

 "אליזבת" אמרתי בקול

"מה?" היא שאלה מופיע מהמקלחת, ממלא את החלל בשובל אדים

"אני מצטער..." מיהרתי להסיק מסקנות, הייתי צריך רק להקשיב...

עמדתי מולה, היא הייתה עטופה במגבת לבנה גדולה, השיער שלה נטף מים, רטובה...

הריח שלה היה אלוהי... "זה בסדר" היא אמרה מתבוננת בי

"הבאתי לך בגדים" אמרתי, מניח אותם על המיטה

"תודה" היא מלמלה בחצי קול "אני אשאיר אותך להתארגן, תרצי שאכין לך כוס תה?"

היא חייכה "קפה יהיה מצוין" היא אמרה בחום

"אין בעיה" אמרתי, מחזיר לה חיוך, לרגע כאילו הכול היה יכול להיות מושלם. היא לא ברחה, היא עדין פה.. והיא נראית לגמרי היא.

צעדתי למטבח, מכין לה כוס קפה, כמו שהבאתי לה באוניברסיטה, מנסה לדייק כמה שיכולתי.

היא הגיעה למבטח מוצאת אותי

"היי" היא אמרה

"היי" עניתי, מגיש לה כוס קפה, היא לבשה את הבגדים שלי, היא נראתה פתאום עוד יותר מושכת ולא הבנתי למה אני נתקף רגשות כאלה אנושיים...

"תודה" היא אמרה מתיישבת על הכיסא במטבח, עוטפת את הכוס קפה בשתי הידיים שלה, הלב שלב עדין פועם מהר כל-כך...

והיא נמצאת קרוב אלי, לא מצליח להסיר ממנה את העיניים

"אתה גר כאן לבד?" היא שאלה

"לא, גברת קלארק כאן" אמרתי בחום

"שהיא?"

"מנהלת את המשק בית שלי, אני לא נמצא הרבה פעמים בבית, אבל אני אוהב לחזור לבית חם, היא עושה את כל עבודות הבית, ומטפלת בכל מה שקשור לתפעול היום- יומי, וגרה כאן"

"היא גם כמוך?" היא שאלה בחשש

חייכתי אליה "היא לא"

"באמת? והיא יודעת?"

"יודעת, כן, בערך, היא נמצאת איתי כבר 30 שנה... היה קצת קשה לתרץ את הסיבה שאני לא מתבגר..."

"בן כמה אתה בכלל?" היא שאלה מנסה לעמוד את הגיל שלי

"שאלה יפה..." אמרתי בחום, תהייתי מתי היא תשאל אותה...

" 24 " אמרתי, בוחן את המבט שלה

היא קימטה את הגבות שלה, היא לא מרוצה מהתשובה, היא לא רוצה את התשובה הזאת...

" 142 " אמרתי, היא בלעה את הרוק שלה ונעצה בי מבט ירוק

"אוקי..." היא אמרה אחרי כמה רגעים

"מבוגר..." היא מלמלה, טועמת עוד מהקפה שהגשתי לה

"את רוצה שאביא לך משהו חזק יותר לשתות?" שאלתי

היא חייכה אליי לראשונה

"אתה פשוט המארח המושלם" היא אמרה בציניות שהייתה וודאית

"אני מצטער..." אמרתי מנסה לנקות את המצפון שלי

"מה אתה מתכוון לעשות לי?" היא שאלה שוב, הסתכלתי עלייה, אבל לא הייתה לי שום תשובה חכמה להביא לה...

"אני לא יודע..." אמרתי, כנה

"אתה לא יכול להשאיר אותי פה לנצח..." היא אמרה

"אני לא יכול, את צודקת"

"אז תאפשר לי ללכת?"

"אני לא כולא אותך פה אם זאת השאלה שלך, אבל אני גם יודע שאסור לאף אחד לדעת על הקיום שלנו מבלי האפשרות לגרום לו לשכוח" "שלנו?" היא שאלה אולי עדין לא מוכנה לכל המידע הזה שאני מציף אותה בו

"אני לא היחיד, לא חשבת שאני היחידי נכון?"

היא משכה בכתפייה, קצת אבודה בתוך המחשבות שלה

"אז כמה אתם?" היא שאלה

"מבחינה מספרית קשה לי לענות על השאלה הזאת, לא רבים כמוכם..." אמרתי שוקל את המילים שלי "אבל אתם הרבה..." היא השלימה את החסר בעצמה

"איך יכול להיות שאף אחד לא יודע עליכם?" היא תהתה

"אנשים הם יצורים מיוחדים לא משנה כמה תדחוף להם את זה בקולנוע או בטלוויזיה הם מאמינים יותר בעבודות המדעיות אשר לא באמת הצליחו להוכיח את הקיום שלנו כאפשרי.. כלומר אנחנו עדין בסך הכול חלק מקונספירציה, חלק ממיתוס ולא יותר..." אמרתי מנסה לפשט בשבילה את הדברים

"אז למה שלא תספרו?"

חייכתי אליה, כזאת תמימות

"אנשים לא אוהבים את מי ששונה מהם... תראי מה קרה לך היום.."

היא הורידה את העיניים שלה

"תקפת אותי..."

"אני מצטער, אני פשוט לא מצליח לעמוד בפנייך"

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שמסיבה מוזרה ביותר הנוכחות שלך מטריפה אותי" אמרתי אולי כנה יותר מידי

היא זזה באי נוחות על הכיסא, סוגרת את עצמה בפניי

"אל תדאגי, אני מבטיח לך שאני לא אהיה טיפש כל-כך אני לא יעשה את זה שוב.. אני מאוד מתנצל על מה שקרה"

"רצית להרוג אותי?" היא שאלה בחשש

"לא. ממש לא" אמרתי זז מעט לכיוונה, כאילו רוצה להרגיע אותה על ידי הנוכחות שלי

"כמו שאמרתי לך, את מטריפה אותי, חשבתי ברוב טיפשותי שאם אני אטעם ממך... ממש קצת אולי זה יצליח להרגיע את הרעב המטורף הזה שאת גורמת לי..."

אמרתי, היא הרימה את העיניים שלה, מתבוננת לתוכי, שוב באותה קלילות

"אתה רוצה את הדם שלי...?" היא מלמלה בשקט

"אני מצטער..." אמרתי מרגיש איך כולי מתחיל שוב להתעורר לחיים, עכשיו כנראה ההשפעה של הכדורים כמעט פגה לגמרי, והעובדה שהיא יושבת פה מולי... בבית שלי... איתי, לא מסייעת לי ברצון שעליו אני מדבר איתה בפתיחות חסרת רחמים... קצת שוכח שאני לא אוכל להשכיח את זה ממנה...

"בסדר" היא אמרה בחצי קול חלוש

"בסדר?" שאלתי לא מבין

"אתה יכול לעשות את זה" היא אמרה, מגישה את עצמה לי

תופסת אותי לא מוכן, מפתיעה כל-כך...

בלעתי את הרוק שלי, מרגיש איך הכול בתוכי רק זועק לי לעשות את זה...

"אני לא ממש מבין אותך..." אמרתי מנסה להבין האם מה ששמעתי באמת נכון

היא זזה לכיווני, מתקרבת אליי, יפה כל-כך, היא מזיזה את השיער הארוך והבלונדיני שלה הצידה, מפנה לי דרך בטוחה לצוואר הלבן שלה.

"אמרת שאתה רוצה... אני לא מבינה למה בכלל.. אבל משהו בתוכי רוצה את זה גם..."

היא האדם הכי מעניין שפגשתי, היא עושה זאת מרצונה מבלי הצורך לצוות לה, היא עושה את זה מרצון... היא נותנת לחיה שבתוכי את האפשרות לטעום אותה, היא סומכת על משהו שהיא בכלל לא מבינה... היא חושבת שאני איזה סופרמן...

"אני לא בטוח שאת מבינה את מה שאת מגישה לי כעט..." אמרתי

"אתה רוצה שאני אתחרט?" היא שאלה, מחזירה את הכדור למגש שלי, אני לא חזק כמו שהיא חושבת... אני לא איזה קדוש מעונה... אני רוצה... לטעום אותה...

התקרבתי אליה, מרגיש את הריח שלה באפי, מאפשר לניבים שלי לצאת שוב, מצמיד את השפתיים שלי על העור שלה... הדם שלה פועם בתוך העורקים שלה, גועש...

ואני ננעץ בתוכה... היא צווחת בזמן שהשיניים שלי חותכות את הבשר...

אבל היא לא זזה, אני עוטף אותה עם שני הידיים שלי, מכניס אותה לתוך חיבוק... לא מאפשר לה לזוז, הדם שלה התחיל למלא את הפה שלי... גולש לתוכי כמו נהר של תשוקה, משתלט על כל האיברים שלי... משגע אותי... הטעם שלה היה אלוהי לא פחות מהריח שלה...

היא הייתה כמו קינוח מתוק מלא בתשוקה..

הגוף שלי נענה להזמנה שלה כמו להתמכרות חסרת פשרות...

שנים שלא הרגשתי כל-כך חיי...

שמעתי את ההנחות שלה, הלב שלה המשיך להציף אותי בכמויות של דם, שהמשיכו לזרום לתוכי... לא רציתי להפסיק... הייתי חייב... אבל לא רציתי...

היא הייתה כל מה שאי פעם אפשר היה לדמות למשהו אלוהי...

"מייקל.." היא מלמלה לתוך האוזן שלי, מזכירה לי לשחרר אותה...

גירדתי את כל הכוחות שהיו בתוכי... וניתקתי ממנה... מבריא את הצוואר שלה שוב עם הדם שלי

היא נשמה במהירות... הסתכלה עליי, המבט שלה היה מלא תשוקה...?

"אני מצטער" מלמלתי, עדין מרגיש את הטעם שלה בתוך הפה שלי...

מנסה להשתלט על האיברים שלי שממשיכים לצעוק לי לא להפסיק.

"איך זה היה?" היא שאלה מתנשמת

גורמת לי לעלות חיוך טיפשי על הפנים שלי... היא אפשרה לי לעשות את הדבר הזה ועכשיו היא תוהה איך זה היה?

"מדהים..." אמרתי מרגיש את עצמי כאילו קיבלתי פרץ של אנרגיה מטורפת

"איך את?" שאלתי, בוחן אותה

"מוזר..." היא אמרה

"זה כואב מאוד..?" שאלתי, מבין שלא שאלתי את השאלה הזאת אף פעם אף אחד...

"בהתחלה.." היא מלמלה

"אבל אחר כך.." היא המשיכה מעבירה את האצבעות שלה על הצוואר שלה... נוגעת בנקודה שהייתי בה, "זה ממכר..." היא אמרה זורקת את זה לעברי... לא יכול להיות....

תפסתי אותה, מצמיד את השפתיים שלה על שלי, אני פולש לתוך הפה שלה, מנשק אותה...

היא נענית להזמנה שלי, היא עוטפת אותי עם הידיים שלה, היא לא בורחת ממני...

אני מבין שאני נמשך אליה, הרבה מעבר... היא נופלת לתוך זרועותיי, נאנחת,

היא נושמת אותי לתוכה... הגוף שלי משדר לי את הדברים שהוא רוצה ועכשיו...

אני מרים אותה על ידיי, היא מחזיקה בצווארי, האצבעות שלה שזורות זו בזו, אני לוקח אותה, היא קלילה כל-כך... אני לוקח אותה לחדר האורחים בקומה הראשונה..

מכניס אותנו פנימה... מניח אותה על המיטה, פוגש שוב את השפתיים שלה, השיער שלה עדין רטוב... היא מפיצה ריח שעכשיו אני מרגיש אותו אפילו יותר ברור...

בא לי לעשות לה טוב... בא לי לגרום לה להרגיש כמו שהיא גורמת לי להרגיש...

היא עוטפת אותי קרוב אליה, אני לא יודע אם היא באמת מבינה לקראת מה היא שוב הולכת... אבל הטירוף הזה עטף את הראש שלי מערפל אותי לגמרי...

הגוף שלה קטן ושברירי... היא זזה איתי בציות מושלם... זורמת עם התשוקה...

אני מוריד את הבגדים שהיא לובשת, חושף אותה לעיניי, היא יצור קטן ומושלם בכל איבריה...

אני טועם אותה עם לשוני, נלחם ברצון לשתות אותה שוב... היא נענית למגע שלי...

הידיים שלה ממשיכות לגשש אחרי... מושכת את החולצה שלי, היא בוחנת את הגוף שלי

שקטה כל-כך... הידיים שלה גולשות על הבטן שלי...

מתחרט לראשונה שאני לא יכול לקרוא מחשבות...

היא מושכת אותי אליה שוב צמוד... אני מתמקם בין הרגליים שלה

אני חייב לזכור להיות עדין איתה... פותחת את הקשרים של הטרנינג שלי, מושכת אותו למטה...

העיניים הירוקות שלה משלחות בי חום...

היא מחייכת... תוהה מה היא חשבה שהיא תמצא שם...?

זה השקט... מרגיש איך כל הגוף שלה משנה פאזה, היא כולה פצצת אנרגיה...

הלב שלה מפציץ את הדם העורקים שלה...

בעדינות יתרה, אני מתחיל לטבול את עצמי בתוכה...

היא נאנקת... הקול שלה שברירי, היא טורפת אותי בתוכה...

כל מה שאני רוצה זה לגרום לה להרגיש הכי טוב שאפשר, אני קשוב לגוף שלה, קשוב לה...

מרגיש איך היא מתקרבת לפורקן שלה...

איך אפשר שלא לאהוב משהו כזה מדהים...

הקולות שלה... התנועות שלה...

היא נשברת לרסיסים שהיא גומרת... משלחת בי טעם של עוד...

עטוף בתוכה, אני מנשק אותה, נשיקה קטנה על המצח...

היא שוכבת על הגב... המבט שלה עוקב אחריי שאני נשלף מתוכה ונשכב לצידה...

שומע איך הנשימות שלה נרגעות וככה גם הלב שלה...

עברו שנים ארוכות מאז הפעם האחרונה שעשיתי את זה עם בנאדם...

"זה היה מדהים..." היא מלמלה, מעלה חיוך על שפתיה

"גם בשבילי" אמרתי באושר

"אני מבולבלת..." היא אמרה, מסתובבת על הצד שתוכל לראות אותי יותר טוב, מניחה את היד שלה על הבטן שלי

"מבולבלת למה?"

"אם אתה מה שאתה..."

"מת" השלמתי את המילים שלה, מרגיש לרגע שהייתי ישיר מידי

העיניים שלה איבדו אותי, אולי זה לא הדבר הסקסי ביותר להגיד אחרי סקס...

"מצטער..." ניסיתי לכפר על מילותיי

"רציתי להגיד ערפד" היא מלמלה

"אוקי, ערפד" אמרתי מנסה לעודד אותה להמשיך

"איך לעזאזל אתה יכול לעשות את זה!?" היא שאלה ונראתה מאותגרת לחלוטין

חייכתי אליה... "אני יכול לעשות כל מה שבנאדם עושה... אבל אני לא צריך לעשות את זה." אמרתי

מנסה לתאר את החיים שלי

"אני לא מבינה..." היא אמרה, מנסה למשוך ממני עוד פרטים

"אליזבת, אני חושב שהאנטומיה שלי היא קצת מעבר לשיחה שניהלנו היום... חוץ מזה אסור לי בכלל לספר לך שום דבר... שלא להגיד לעשות את זה..." אמרתי

"אבל גברת קלארק יודעת"

"היא יודעת כל עוד אני נמצא... ברגע שאני לא נמצא היא לא זוכרת..."

היא נראתה מוטרדת

"אני משפיעה עלייה בצורה כזאת, כל עוד היא לבד ומישהו שואל אותה משהו,

אז היא יודעת שהיא עובדת אצל משפחה שנמצאת כל הזמן בנסיעות, ככה שרוב הזמן היא גרה לבד

אבל כאשר אני חוזר הביתה, היא נזכרת בדיוק מי אני ואת זה שהיא לא יכולה להגיד על זה כלום לאף אחד"

פירקתי את זה לגורמים למענה.

היא עפעפה עם הריסים הארוכות שלה, תוהה האם היא מצליחה לעכל את זה

"ואני?"

"מה איתך?"

"למה זה לא עובד עלי?"

"אני לא יודע..." אמרתי, באמת שלא הייתה לי תשובה.

"יש לי כל- כך הרבה דברים שאני רוצה לשאול אותך..." היא המשיכה

"אני מתאר לעצמי... אבל אני חושב שאולי עדיף שתלכי לישון כרגע"

"אני לא רוצה לישון" היא מלמלה בחצי קול

"אני מאמין שאחרי מה שקרה עדיף לך לתת לגוף שלך את ההזדמנות לגשר על החוסר דם שיש לך כרגע." אמרתי שוב

"אני מפחדת..." היא אמרה, זורקת לי שוב מבט ירוק מלא תמיהה

"למה? אני מבטיח לך שאני לא אפגע בך..." אמרתי בחשש

"זה לא זה... אני מפחדת שאם אלך לישון, אני אתעורר ואגלה שכל זה היה חלום..."

חייכתי אליה, מצמיד את השפתיים שלי על האף שלה, מנשק אותו

"זה לא חלום" אמרתי, מנסה לעטוף אותה לתוך זרועותיי...

 

 

IM ALhaunted princessedya
IM AL
12/01/2019 08:48
נהיה מעניין ומגרה יותר ויותר.
את שולטת לא רק במח שלי גם באיבר שלי :)
edya
13/01/2019 21:38
מאוההבבתתת
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: