עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
תיאואני ?אילנהorcojulisee from the heart
הדסThe darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drake
Thelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
The taste of blood
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
•  פרק 12
•  פרק 13
•  פרק 14
•  פרק 15
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


טעם ה(א)דם פרק ו

13/01/2019 09:52
Jenny
סיפור, פנטזיה

פרק ו

שנת 1912

 

כל אירופה געשה.

כנראה שהמלחמות לא באמת היו מאחורי כמו שחשבתי...

האווירה הייתה מתוחה מאוד, וזה הורגש היטב, אנשים היו כמו פקעת עצבים רק מחכים להתפוצץ... כל דבר קטן ככל שהיה, היה יכול להצית את המאבק הזה שהם חיכו לו.

וויליאם לא היה שונה... התוכנית הכוללת שלו לא ממש הייתה ברורה לי, המלחמה לא באמת הייתה יכולה להשפיע עלינו, אחרי הכול אנחנו כבר היינו מתים מה עוד יכול לקרות.

אבל הרעיונות שלו היו שונים. הוא המשיך לחפש את הכוח, את הכסף ואת השליטה, הרעיון שהוא היה יכול לאבד את העליונות שלו מעל האנשים הקטנים אם הם לא ישחקו על פי הכללים שלו, גרמה לו כנראה לפעול בצורה הבאה... לוח השח –מט שלו גרר אותו ליצור עוד כמוני... תוך שנים ספורות הוא הצליח לבנות לעצמו את הצבא הקטן והמושלם שלו... כולם כמעט וזהים אחד לשני, הוא חיפש אחרים.. צד אותם... וגרר אותם לצד האופל שלו, מוכר להם סיפורים, הבטחות, רוכש את אמונם בזכות אשליות... ואנשים האמינו לו... כולם האמינו ליצירתיות ולקסם הזה...

ואני הייתי חלק מזה.. הוא מכר אותנו... כחלק מהמלחמה, מההבטחה שתביא איתה את הניצחון לצד שיבחר לקחת אותנו... הוא הבטיח לכולם חיילים חסרי פחד... חסרי רחמים...

חסרי היכולת למות...

זאת הייתה הבטחה שרבים רצו אותה, הם רצו את הכוח בצד שלהם, הם רצו לצאת כשידם על העליונה והיו מוכנים לשלם על זה הרבה כסף... ואף אחד לא היה יכול לעצור אותנו...

ויליאם היה שיכור מכוח...

יותר מבדרך כלל, הוא היה מפקד חסר רחמים בעצמו, מוכן לעשות כל מה שרק צריך, להקריב כל מה שניתן בכדי להמשיך ולנצח...

ומה התפקיד שלי? הייתי חייל, חייל טוב, עדין שט עם הזרם שלו... אבל השברים של התודעה שלי התחילו לעלות על פי השטח... קלריס...

האישה הצעירה הזאת ראתה בי משהו אחר, אולי כי היא הייתה כל-כך תמימה וחסרת מודעות לגבי מי אני באמת... אבל היא שבתה אותי בקסמיה, והטבע שלה היה חזק יותר מזה של ויליאם...

החוקים היו ברורים, לא לדבר על מי שאנחנו, לא לספר לאיש אלא עם אנחנו מתכוונים להרוג אותו, ואם מישהו היה מגלה, לעולם לא לקחת את הסיכון לחסל אותו באותו הרגע...

לא לאפשר לאף אדם להתהלך עם הסוד שלנו...

הוא הכניס בנו פחד, הוא לימד אותנו היטב שאיש לעולם לא יבין את הכוח והם יפחדו ממנו, מאיתנו מזה שהיינו שונים... וזה היה מדויק להפליא, כאשר הוא ביצע את המכירות שלו, אנחנו היינו רק מכונת הרג ולא יותר, אף אחד לא רצה לקחת את הסיכון ולהבין מי עומד מאחורי הפרצופים עם העיניים הכחולות, מי אלה הגברים הצעירים האלה... ולמה באמת אנחנו מסוגלים...

וזה היה הטבע שלנו...

הרגשתי איך אני מתחיל להיקרע בין מה שאני מרגיש לקלריס ובין איך שהיא רואה אותי בעיניים התמימות שלה, עוטפת אותי באהבה חמה וחוסר שיפוטיות... לבין מי שהייתי בעיניי ויליאם...

יד ימינו, חייל, המועדף, רוצח...

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914 אף אחד לא באמת חשב על האפשרות שהיא תהיה ארוכה כפי שהיא הייתה... אף אחד לא לקח בחשבון את האפשרות שההרג יהיה עצום כפי שהיה...

אירופה כפי שהכרתי אותה... אירופה שנולדתי לתוכה הטלטלה מצד לצד וכמעט ואי אפשר היה לזהות אותה... יצאנו למלחמה, קיבלנו הוראות ברורות להרוג, להרוג ועוד פעם להרוג...

כל החוקים של העולם העתיק והמרשים, נמחקו... האכזריות שלנו, הייתה זהה לאכזריות האנושית...

מוכיחה לי שאולי אנחנו לא באמת שונים כל-כך זה מזה...

ריח הדם, המוות וכמות האנשים שהקריבו את חייהם לטובת אירופה טובה יותר, חזקה יותר...

נראו פשוט כמו טירוף שמישהו צייר... ההרס היה עצום.

אבא של קלריס הגנרל ז'אן, התעקש שאני אחזור משדה הקרב, הוא התעקש שאני אתחתן עם קלריס כל עוד הזמן מאפשר את זה... הוא רצה להעניק לה את האפשרות להיות מאושרת בעולם שהתחיל להתפרק... אבל זה לא קרה.

וויליאם לא הסכים לכך בשום צורה, ודחה את זה כל פעם בתירוץ אחר.

ואכן, זה השתלם לו. למרות שאני ניסיתי לעשות כל מה שיכולתי על מנת לשמור עליה,

וככה גם אביה הגנרל ז'אן, המלחמה הגיעה גם אליה, לוקחת אותה כקורבן של מגפה שפרצה...

כן... היא חלתה... ובשביל ויליאם זאת הייתה מתנה מופלאה...

התחננתי אליו שיאפשר לי לעזור לה או לפחות שהוא יסכים לי להפוך אותה, אבל הבקשות הללו לעזרה ממנו, נענו בשלילה צורמת...

הגורל שלו שיחק לו במזל וזה היה הפתרון המושלם, בכל מקרה המטרה שלו הייתה להיפטר ממנה בשלב כזה או אחר, הוא אמר לי שאוכל לעשות בה מה שארצה, אבל להציל אותה לא היה חלק מהפאזל שלו... וזה כאב, כן כמו הכאב האמיתי הזה שמספרים עליו, הכאב הזה על האהבה שהלכה...

רק כאשר איבדתי אותה הצלחתי להודות עד כמה שבאמת אהבתי אותה...

המגפה והמלחמה עצמה גבתה קורבנות רבים...

והרחיבה את הקרע יותר ויותר באמונה העיוורת שלי לויליאם.

התודה והערכה שהרגשתי אליו כאות על כך שהוא משך אותי מהמוות של עצמי בשדה הקרב...

התחלפה בשנאה, שנאה שהתחילה להתגבש בתוכי כמו כדור שלג שהתחיל להתגלגל למטה, מושך אחריו רק יותר ויותר רצון לנקמה.

המשכתי לבצע את המשימות שלי, מנסה לשמור לפחות כלפי חוץ על האמונים שלי אליו...

אבל יכול להיות שהוא היה שחקן טוב יותר ממני, הוא קרא אותי כמו ספר פתוח...

אולי בגלל זה הוא מצא את ארתור...

ארתור היה המחליף הבלתי מעורער, כלב הצייד הכי טוב שויליאם היה יכול ליצור, טוב יותר מכל מה שראיתי עד אותו הרגע... התגלמות הרוע... בלבוש של נער בן 19...

ארתור הביא את הנאמנות בויליאם לשיא חדש, לא שאל אף פעם שאלות והיה ליצרה מושלמת.

ויליאם חשב שזה מה שיגרום לי כנראה לשנות את הגישה, להמשיך ולהעריץ אותו

ולהמשיך למכור את הנשמה שלי בשבילו...

אבל כבר לא נשאר לי מה שאוכל למכור ממנה...

ולא הייתי מוכן להמשיך בזה.

רציתי לברוח...

"ויליאם" קראתי לו בזמן שהוא היה בחדר שלו, מקיש על הדלת

"כן" הוא ענה, פתחתי את דלת חדרו רואה אותו מעיין בכמה מסמכים, הוא פגש אותי עם מבטו

"אני צריך לדבר איתך" אמרתי, מכניס את עצמי וסוגר את הדלת

"כמובן, לא חשבתי שהגעת לכאן בשביל לשתות תה" הוא אמר בעקיצה

"זה חשוב" אמרתי, מרגיש איך אני מרים את הקול שלי, מנסה לזכות בצומת הלב שלו

"זה תמיד חשוב" הוא אמר, מניח את המסמכים שקרא בצד, מפנה את גופו לכיווני

"תרצה לשבת?" הוא סימן לי לשבת על הספה לצידו

"אני מעדיף לעמוד" אמרתי, מנסה למצוא את המילים הנכונות להגיד לו

"כרצונך" הוא אמר לא מוריד ממני את העיניים

"ויליאם, אני רוצה לעזוב" אמרתי, מרגיש איך המילים האלה כבדות יותר ממה שחשבתי

"לעזוב?" הוא שאל מקמט את הגבות שלו, חיוך עקום עולה על פניו

"לאן בדיוק אתה רוצה לעזוב?"

"אני לא מוכן להיות יותר חלק מהמקום הזה" אמרתי מנסה לשמור על פסון

"אוי, אתה עדין כועס עלי?" הוא אמר, קולו היה חנפני ומתוק

כועס? אני לא כועס... אני עדין רותח מזעם

"על מה יש לי לכעוס?" שאלתי מנסה לשדר לו תמונה רגועה

"אתה יודע, שהבאתי לך אותה לשחק, לא התכוונתי שתיתן לרגשות האנושים שלך להביס אותך"

הוא אמר מרים את עצמו על רגליו

"זה לא קשור אליה" מלמלתי מבעד לשיניים שלי

"מייקל, יקירי... אני חושב שאתה קצת שוכח... אני יצרתי אותך, אתה שייך לי, ומשהו כנראה נשכח מהראש הקטן שלך... אתה עושה רק את מה שאני צריך!" הוא אמר מדגיש את העליונות שלו עלי

עמדתי מולו, קשוב לו, לא מסוגל לעשות דבר מעבר לזה.. הגוף שלי לא עושה את מה שאני מצפה ממנו... אני שונא את העובדה שיש לו את הכוח הזה עליי...

"אתה יודע.. זאת בטח אשמתי" הוא אמר והתקרב אליי,

"אני פינקתי אותך יותר מאשר את האחרים..." הוא אמר משלב ידיים, ממשיך להתבונן בי

"אתה חושב שפינקתי אותך יותר מידי נכון?" הוא שאל ממתין לתשובה

אבל לא הייתי מסוגל להגיד כלום, פינוק... ? הוא עולה על העצבים שלי

"אתה לא עונה לי כי אתה יודע שאין לך שום סיכוי לעמוד מולי..." הוא אמר לוקח נשימה עמוקה

"אתה יודע מה קורה לחיילים שאינם קשובים להוראות המפקדים שלהם בשדה הקרב?" הוא שאל

"הם עומדים למשפט, במקרה הטוב נשלחים לכלא במקרה הפחות טוב... הורגים אותם"

המילים שלו היו כבודות, הקול שלו היה עמוק

"חיי האלמוות שלך מייקל שייכים לי! ואני יכול בקלות לקחת אותם ממך, אין לך שום רצונות!

אני לא משחרר אותך, אתה נשאר פה ואתה ממשיך להיות חלק מכל מה שאגיד לך, אני ברור?"

"אתה לא יכול לעצור אותי" מלמלתי, מצליח לגייס את הכוח להוציא משהו מתוך הפה היבש שלי, רואה את המבט הקר בתוך העיניים שלו, היד שלו עטפה את הצוואר שלי במהירת שלא הצלחתי לעצור אותו מלהתקרב אלי, הוא מחץ אותו בחוזקה, חוסם לי את האפשרות להוציא מילה נוספת, מרגיש את הכאב הזה כמעט וקורע את הראש שלי ממקומו

הוא התבונן בי, לא אומר מילה, רק לוחץ על הצוואר שלי, אם הייתי חיי כנראה הוא היה הורג אותי ללא שום ספק, הוא היה חזק...

"אולי אני אצנן אותך קצת" הוא אמר בקולו העמוק...

"החל מרגע זה אתה כבר לא מתפקד כראש היחידה, בעצם אני לוקח את כל הסמכויות שלך, מרגע זה אתה לא שונה מאף אחד אחר שנמצא תחת קורת הגג שלי" הוא אמר ממשיך ללחוץ עליי

"אתה נהנית יותר מידי וזה עלה לראש היפה שלך, מהר מידי..." הוא אמר, משחרר את האחיזה שלו, לוקח לי כמה רגעים להרגיע את הכאב שהרגשתי.

"עכשיו צא החוצה!" הוא אמר, מפנה את גבו אליי, אם הייתי מסוגל... הייתי הורג אותו כשהוא מפנה אלי את גב.. הבעיה... אני לא יכול...

הקשר בו אנחנו קשורים הוא חזק, בגלל שהוא היוצר שלי, אני לא יכול להפר את המילה שלו... יש לו שליטה מלאה על הגוף שלי... ואני מחויב לבצע...

הרגשתי מושפל, הרגשתי איך הניסיון לסיים את הברית בנינו נפלה לטמיון... ולא הבנתי למה הוא מתעקש על זה שהוא משאיר אותי כאן... לא הצלחתי לקורא את המוח האפל שלו עד הסוף.

יצאתי מהחדר, משאיר אותו, משאיר גם חלק גדול ממני מאחור...

כנראה שויליאם ידע על מה הוא מדבר... החיים תחת קורת הגג שלו כאשר אני כבר לא המועדף עליו היו גרועים הרבה יותר מביצוע המשימות שלו כאשר הוא מחשיב אותי למישהו שהוא יכול לבטוח בו.



IM AL
14/01/2019 00:09
תמשיכי,,,
Jenny
14/01/2019 10:46
משתדלת :)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: