עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
תיאואני ?אילנהorcojulisee from the heart
הדסThe darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy Drake
Thelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
The taste of blood
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
•  פרק 12
•  פרק 13
•  פרק 14
•  פרק 15
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


טעם ה(א)דם פרק ט

25/01/2019 19:51
Jenny
סיפור, פנטזיה

פרק ט

שנת 1939

 

הרגשתי את זה חזק כל-כך שזה כמעט וקרע אותי מבפנים,

כמו עקיצה חזקה שתפסה את הלב שלי ומחצה אותו.

פקחתי את עיניי בבהלה, הייתי בביתי בקנדה, הבית שבו מצאתי את ההורים שלי כעשור קודם לכן. בהיותם אנשים מבוגרים הם לא שאלו שאלות לתשובות שהם חששו לקבל עליהם,

הם הצליחו לברוח מהמלחמה בלונדון ולהגר לקנדה ואני לא התאפקתי לשמור על מרחק מהם ברגע שגיליתי שהם עדין בחיים,

כנראה שחלק בי באמת התגעגע לחיים שהיו לי קודם.

הולדן לא התנגד כל עוד אף אחד לא ידע. וככה זה היה, הצלחתי להעביר איתם כמה שנים בבית הזה, עד שהם נפטרו, הם הלכו אחד אחרי השנייה, משאירים אותי מאחור. ועכשיו... הכאב הזה חותך אותי מבפנים...

שנים שלא הרגשתי את ההרגשה הנוראית הזאת...

רק יצור ארור אחד בעולם הזה יכול לגרום לי להרגיש את זה. ויליאם.

קורא לי. הכאב הזה היה חזק. בלתי אפשרי להתעלם ממנו.

ידעתי שאני חייב לחזור.

החזרה ללונדון הייתה מייסרת. לא משנה כמה זמן עבר, הוא עבר מהר מידי כשזה נוגע למלחמות.

ויליאם אסף את כולנו שוב, האליטה ישבה היטב בדרגות הכוח ונעה בעידון מרהיב בין העולם שלנו ולבין עולמם של האנשים, ממשיכים למשוך בחוטים.

ויליאם כנראה היה עדין בהרגשת הניצחון הבלתי ניתנת לערעור, אסף חזרה את הצבא שלו.

הפגישה בנינו לא גרמה לי לעלות זיכרונות טובים אבל מצידו... המצב היה הפוך, הייתכן שהוא מתחרט על זה שאפשר לי ללכת?

העיניים שלו עקבו אחרי ברגע שנכנסתי לאולם הגדול באחוזת קליף שלא השתנתה הרבה מאז שעזבתי אותה, ארתור היה שם כמו תמיד ילד בן 19 מלא בעצמו.

"מייקל" שמעי את ארתור כשהוא התקרב אלי

"ארתור" מלמלתי את שמו

"אני רואה שגם אתה פה"

"איפה אני עוד יכול להיות?" שאלה מטומטמת כל-כך ארתור...

"גם נכון..." הוא אמר מושך בכתפיו

"הוא רוצה לדבר איתך" הוא הוסיף

"כמובן" הרגשתי איך אני מתחיל להתגונן מבלי בכלל לדעת מה הוא רוצה ממני

"הוא נמצא במשרד עכשיו."

צעדתי בתוך חלל האחוזה שלו, שוב מוקף בכמות מרשימה של ערפדים, המקום הזה פשוט הריח כמו המוות, ריח שקשה כל-כך להיפטר ממנו... מעניין אותי כמה עוד כמוני הוא מעוניין ליצור...

דפקתי על הדלת שלו, מקום שהכרתי היטב

"היכנס" נשמע הקול מהצד השני

לקחתי נשימה עמוקה, לוחץ על הידית של הדלת ומאפשר לעצמי להיכנס פנימה,

"רצית לראות אותי?" שאלתי סוגר אחרי את הדלת

"בהחלט" הוא אמר גאה בעצמו

"אני כאן" אמרתי בוחן אותו, הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי, עדין שחצן מכף רגל ועד ראש.

הוא זרק לעברי את המבט הזה, בודק אותי, למה הוא מצפה?

הוא ישב על הספה, לבוש בחליפה שחורה ועניבה, איש עסקים חסר פחד, השיער שלו עדין ארוך שוב מסמל את זכר הימים העתיקים, קשור בגומייה ונח מאחור

"תשב איתי" הוא אמר בחום, עשיתי כדבריו

"תרצה לשתות משהו?" הוא שאל, פשוט מארח מושלם

"תודה, אני בסדר" עניתי

"אני שמח שאתה פה" הוא אמר בקולו העמוק

"קראת, אז אני פה" לא מאפשר לי ברירה גם ככה, הכאב הזה בחזה מסוגל להרוג אותנו אם אנחנו לא מצייתים לפקודה, והוא ידע את זה מצוין.

"למה הקרירות?" הוא שאל

קימטתי את הגבות שלי

"למה קראת לי לכאן?" שאלתי לא משיב על השאלה שלו

"הולדן מטפל בך יפה?" הוא שאל וקם על רגליו, מתקרב אליי ויושב קרוב יותר

"הכול בסדר" עניתי בקצרה

"כמה זמן עבר?"

"על מה אתה מדבר?"

"מאז שאפשרתי לך ללכת? 20 שנה? 21? " הוא שאל

לא מספיק זמן...

"משהו כזה" עניתי

"אתה מתגעגע אלי?"

הוא מפתיע אותי עם שאלות שאני לא יכול לענות עליהם, מתגעגע? מה אני כלב שלו

"אני בסדר..." מלמלתי

"אני רוצה שתחזור" הוא אמר, תוקע בי סכין חדה

"מה?" שאלתי, אני לא רוצה לחזור... הולדן מה הוא אומר על זה? הוא יודע...? למה הוא לא אמר לי כלום... ?

הוא ישב קרוב אליי, קולע אותי בתוך המבט הכחול הזה שלו... לעזאזל!

"אני כאן, כולם כאן" ניסיתי לשנות את השיח

"אתה יודע היטב על מה אני מדבר, אני חושב שעשרים שנה זה מספיק זמן ליהנות מהחיים הגיע הזמן לחזור הביתה"

"הולדן מודע לזה?" שאלתי מחפש את הישועה

"אחי הגדול... מה הוא כבר עשה בשבילך? הוא לא היוצר שלך? הוא לא הציל אותך, הוא לא העניק לי את המתנה הגדולה מכולם... ואתה עדין מעדיף להיות איתו?"

הוא נשמע עצבני, כמו תמיד... ככה אני זוכר אותו... אני חייב למצוא פתרון

"אתה עדין היוצר שלי" מלמלתי

"אתה רואה? אני כאן כי קראת לי"

"ובכל זאת..." הוא אמר בקולו הדביק

"אולי זה לא מספיק...? אולי בא לך שוב להרגיש את הכוח הזה שאני יכול להעניק לך?"

"אין לך בשביל זה את ארתור? או אולי יש לך כבר מחליף אפילו בשבילו?"

שאלתי, מחפש את המפלט שלי, הוא חייך

"ארתור עושה עבודה טובה, אבל הוא לא אתה, אין לו את החספוס שיש בך"

"מה אתה רוצה שאני יעשה?" שאלתי

"שאלה נפלאה, תחזור קודם כול, אני יזכה אותך בחזרה בכל התפקידים שנלקחו ממך"

"ואם אני לא מעוניין בהם?"

"אתה רוצה כסף? זה לא בעיה"

"ממש לא. למה אתה בכלל אומר את זה?"

"סתם הרגשה"

"ויליאם, אני פה עכשיו פשוט תגידי מה אתה רוצה שאני יעשה ואחרי זה אני מעוניין לחזור לחיים שלי" "תעשה מה שאני רוצה..." הוא צחק

"אתה תעשה את מה שאני רוצה גם ככה" הוא אמר קרוב אליי, היד שלו גלשה על הצוואר שלי... האצבעות שלו היו קרות, קרות מידי...

"זה ממש מעניין, אתה לא חושב...?" הוא שאל מביט לתוך העיניים שלי

"מה בדיוק?"

"אני עדין מעדיף אותך על כל האחרים..." הוא אמר וקם על רגליו, לקחתי נשימה עמוקה, מנסה לשמור על ראש נקי.

"אנחנו בפתח מלחמה נוספת, בטח גם אתה יודע את זה מעבר לים" הוא התחיל

"החזרתי אתכם לכאן, אני מאחד כוחות עם כמה משלחות של ערפדים אחרים שהגיעו מסין, ואנחנו נעשה את מה שעשינו במלחמה הקודמת, הכוחות שלי כבר נקנו ואנחנו נצא בפתח המלחמה"

הוא החזיר את מבטו אליי

"אני רוצה שתיקח חלק מהכוחות, אני אחלק אתכם לכמה חזיתות וארתור יוביל את הכוח השני, אני מקבל כל מיני דיווחים שחלקם מאוד סותרים זה את זה, קשה לדעת איך מהלך הלחימה יתנהל, אבל במקרה שלנו זה פחות משנה, אנחנו נלך לאן שהכסף ייקח אותנו"

התבוננתי בו, מתחיל לפרט לי את התוכנית שלו, הוא רוצה שאני אחזור לתפקיד שלי...

"ויליאם אני לא בטוח..." ניסיתי להוציא מילה אבל הוא קטע אותי

"זאת לא שאלה, זאת פקודה. אני צריך אותך ואני מצווה עליך לעשות את זה, פשוט מאוד. אחרי זה אנחנו ננהל את המשך השיחה" הוא אמר בקולו החד

זאת בהחלט הייתה פקודה, זה הרגיש ככה בכל העצמות שלי, עד כמה הוא אמור להיות נואש עם הוא שוב משלח את הציפורניים שלו בי...

"הולדן יודע מזה?" שאלתי, מנסה להבין

"הולדן הוא חלק מהאליטה, אחי מעורב בכל מה שהוא צריך להיות מעורב בו, ואם אתה שואל בנוגע אליך..." הוא אמר, מעלה חיוך על שפתיו

"ההסכם שלנו היה ברגע שהוא לקח אותך שאני אוכל למשוך אותה חזרה"

זה לא חלק שידעתי עליו... משהו בתוכי הרגיש נבגד שוב... משפחת קליף מוציאה אותי כשעיר לעזאזל... ולמה אני עדין מופתע?

המלחמה נפתחה בספטמבר של אותה שנה, גוררת אותי לשוב ולהילחם.

זאת כבר המלחמה השלישית שלי... תהיתי כמה עוד כאלה יהיו עד שהאנשים כבר יוותרו...

ויליאם חילק את הכוחות שלו, 300 ערפדים שחולקו לשני יחידות, אחת מהן הובלתי אני והשנייה כמו שאמר ויליאם הייתה שייכת לארתור, ולהגיד בלשון המעטה הוא לא שמח לראות שחזרתי,

אבל ההרגשה שלו הייתה מובנת, גם אני הרגשתי כלפיו את אותה השנאה שהוא הרגיש אלי.

ובכל זאת כאשר קיבלנו את הפקודות שלנו, לא היינו יכולים להתנגד.

הכוחות שלנו היו חזקים כמו תמיד משאירים את עצמינו להתקפות פתע בלילות, המלחמה הייתה קשה יותר מהקודמת, האנושות מתחילה להתחכם וכלי נשק שלהם הפכו משודרגים יותר, גדולים יותר, משחררים עוד יותר הרס.

אבל שגם כאן ידינו הייתה על העליונה מההתחלה, תקיפות ליליות היו בשבילנו כמו סוכריות, חוש הראייה שלנו אפשר לנו לראות אותם היטב גם תחת הסוואה שכן הלכה ושתדרגה, חוש הריח שלנו עזר לנו לאתר את המקומות בהם הם הצליחו להטמין פצצות וכמובן שהשמיעה שלנו אפשרה לנו לשמוע אותם למרחקים...

לא באמת היה להם סיכוי אבל הם הצליחו לייצר מכות כואבות אפילו לערפדים, חלק מהחיילים של ויליאם היו ערפדים צעירים, צעירים ממני והיה קשה להשליט בהם את הסדר בהתחלה, הם היו צמאים לדם בצורה חסרת ריסון, לפעמים היה נראה שהם לא קשובים לכלום בגלל הטירוף הזה שמשתלט עליהם כאשר הם נמצאים במקום שכולו נהר של דם...

לפחות דם לא היה חסר... הבלגן אפשר לנו בקלות לספק את התאווה הזאת, ויחד איתה להרוג את כל מי שעומד בדרכים שלנו.

אנשים היו תמימים שחשבו שהאליטות של הערפדים לא ממשיכות לייצר מומנטים נוספים בהם יצאו שידיהם על העליונה...

הטירוף הזה נמשך, הקשר הישיר שלי עם הולדן והאחרים היה בסיסי ביותר, הם נכנסו לעבודה מחתרתית, סוג של מודיעין, הייתי מעדיף לקחת חלק בזה ולא תחת פיקודו של ויליאם

אבל זה לא היה תחת ההסכם שלהם, התקווה שלי הייתה שלפחות הולדן יוכל לשחרר אותי אחרי המלחמה הזאת...

אבל המלחמה נמשכה... ונמשכה... גורמת למלחמה הגדולה הקודמת להפוך להיות פשוט משהו שולי... המלחמה הזאת הייתה הרסנית אפילו יותר, כמעט ולא היה מקום ריק בעולם שלא היה מעורב בצד כלשהו במערכה, כולם ניסו לקחת את הכוח לידיים שלהם ואנחנו... הולכים אחרי הכסף של ויליאם...

המלחמה נגמרה רק בשנת 1945.

ונקראנו לשוב חזרה.

כבר הייתי במקום הזה, גם הפעם הכסף שלח אותנו עם הצד המנצח.

טובע באגו של עצמו ויליאם נראה מאושר אפילו יותר מהפעם הקודמת, מארח באחוזתו את המסיבה המושלמת. האליטה הגיעה שופעת זוהר בתוך עולם הרוס, המקום הזה נראה כאילו המלחמה בכלל לא נגעה בו. הם הגיעו כולם מחזירים את הכוחות הביתה, מאושרים שהצליחו גם הפעם למשוך בחוטים הנכונים למרות שאני אישית לא חשבתי שיהיה משהו אחר...

ובכל זאת ויליאם יודע לערוך חגיגות, האחוזה שלו הוצפה בנשים יפות, אשר באו לתרום את הדם ואת החיים שלהן לאנשי האליטות, אפילו שהן לא ידעו את זה.

הגעתי לשם צד את הולדן ואת האנשים שלו.

אבל כהרגלי פוגש פרצופים פחות משמחים

"מייקל, אני צריך אותך" קרא לי ויליאם

"כן" אמרתי מגיע לפגוש את פניו, הוא עמד ביחד עם גבר נוסף מבוגר יותר ממנו, לפחות מבחינת תווי הפנים, אבל זה היה ברור לי שהוא שייך לאליטה ערפד טהור דם, הוא לבש חליפה מחויטת עם פסים דקים ואחז בידו בחורה צעירה. היא הייתה אנושית, לבושה כמו כלה בשמלה לבנה היא עטפה את ידו.

"מייקל אני רוצה שתכיר את הנרי גריי"  

"נעים מאוד" אמרתי מברך אותו

"הנרי הוא יועצו האישי של ראש ממשלת בריטניה, הוא אמר שהוא רוצה לפגוש את ראש הצוות המיוחד שלי" אמר ויליאם בגאווה

"עשית עבודה טובה מאוד, כמובן שהיה קצת בלגן בהתחלה, אך זה נסלח,

הייתי מאוד מרוצה מהעבודה" "תודה לך" מלמלתי, מופתע מעט מההיכרות

"הנרי מחפש לעצמו אנשים כמוך" אמר ויליאם

"מה כוונתך?" שאלתי מופתע

"הוא נשאר עדין באותו תפקיד, הוא מחפש מישהו בעל יכולות כמו שלך כדי שאני אשאיר צוות שלי ושלו להמשיך להיות במעקב אחרי התפעול של בריטניה"

"זה מחמיא לי מאוד, תודה" אמרתי מנסה שלא לעצבן אותם ברגע שאסרב, כרגע אני מעוניין למצוא את הולדן, והאמת לעוף מפה.

"אל תשאיר אותי באוויר הרבה זמן" הוא אמר בקולו העמוק, מושך אחריו את האישה הצעירה והם מתרחקים מויליאם וממני , ויליאם זרק לי מבט כחול

"זאת הזדמנות נהדרת" הוא אמר צוהל מאושר

"אני בטוח, בשבילך" אמרתי בחצי קול

"אתה שוב מתחיל עם השטויות שלך?" הוא אמר מעלה את קולו

"איפה הולדן? אני לא ראיתי אותו עדין, הם בסדר? מזמן לא שמעתי כלום מהם"

ויליאם קימט את הגבות שלו "הוא קיבל הזמנה בדיוק כמו כל היתר" הוא ענה במהירות

"הכנתי לך הפתעה קטנה" הוא אמר, שנאתי את ההפתעות שלו בערך כמו ששנאתי אותו

"לא היית צריך" מלמלתי ברגע שצעדי אחריו

"אל תדבר שטויות, אתה יודע היטב שאני תמיד אהבתי לפנק אותך..." הוא אמר, מכניס אותנו לחדר צדדי ליד הספרייה הגדולה, הוא פתח את הדלת ואפשר לי להיכנס לפניו, בתוך החדר הייתה מיטה גדולה ועליה ישבו ארבע ילדות, כן, אני לגמרי יכול לקרוא להן ככה, בספק אם מישהי מהן עברה את גיל הארבע עשרה, הן היו לבושות בשמלות לבנות, והשיער שלהן היה גלי ושחור... כמו תמיד ויליאם מוצא אותן במקומות שלא הייתי מנחש...

הסתכלתי עליו, מעביר את המבט שלי עליהן, הן חייכו אליי, צעירות והריח שלהן...

"מה זה צריך להיות?" שאלתי

"מתנה, אני יודע כמה אתה אוהב דם רענן, זה הכי טוב שיכולתי למצוא בהתראה קצרה כל-כך" הוא אמר נעמד לצידי

"אני לא מתכוון לעשות את זה!" אמרתי מנסה להישמע הכי סמכותי שיכולתי

הוא קימט את הגבות שלו, נראה המום

"מה זאת אומרת? אני מציע לך מתנה ואתה מסרב?"

"הן ילדות, מה קורה איתך?" הרמתי את קולי

הוא משך בכתפיו "ילדות, ילדים, נשים... נערים זה אוכל" הוא אמר מושך אותי להתקרב

הריח שלהן היה מדהים.... יכולתי להרגיש את הלבבות שלהן בועטים בחוזקה בתוך החזה שלהן... מתוקות זהות אחת לשנייה כמו תאומות... הרגשתי איך החושים שלי מתחדדים, הן פשוט ישבו שם עטופות בתוך בועה... אין להן מושג באמת למה הן כאן... ובכל זאת הן מחייכות, תמימות...

"ויליאם לא" אמרתי שוב תקיף יותר הפעם

"מה הולדן עשה לך?" הוא אמר ונראה כאילו מאוכזב קשות

"הוא לא עשה לי כלום! למה נראה לך? היחיד שיכול להשפיע עליי זה אתה" אמרתי בקול

הן נראו מפוחדות עכשיו, לא התכוונתי להלחיץ אותן

הלבבות שלהן פעמו חזק יותר... מזרימים כמויות גדולות יותר של דם... זה בעבע בי כמו ביום הזה שהוא יצר אותי... מה הוא מנסה לעשות?

החיוך הזחוח שלו נמרח על פניו...

"אז בוא נעשה את זה... ביחד..." הוא אמר... קולו היה עמוק, הוא ננעל בתוך העיניים שלי, שקט ועמוק... הכחול שלי נבלע בתוך הכחול שלו... היצור הארור הזה... הוא מצווה לי...

הכול בתוכי מתעורר לחיים, כל האיברים שלי זועקים אליי, הניבים שלי חותכים את בשר החניכיים שלי... וויליאם לוחש לצידי, מושך אחת מהן... היד שלה נחה בתוך היד שלו, הוא מעביר אותה אליי, מרים את השיער שלה, חושף את הצוואר שלה... לבנה וקטנה...

הגוף שלה חם כל-כך... השיניים שלי ננעצות בתוכה בקלילות מייסרת... הדם שלה מתערבב בתוך הפה שלי... היא שקטה כל-כך, הלב שלה פועם בהירות שיא... הריח והטעם, רציתי לקלל אותו באותו הרגע יותר מאי פעם... אבל הייתי באטרף...

הוא הצטרף אליי, כמו למשתה... גורר אותן אליו...

החדר התמלא במהירות בריח של דם...

שובה אותי בתוכו... רציתי לעשות את מה שידעתי שאני יכול, לא להרוג לשחרר...

אבל לויליאם הייתה תוכנית אחרת, הוא שותה אך ורק בשביל להרוג.

הסתכלתי עליו אחרי שהחדר שקט, הלבבות שלהן לא פעמו יותר.

וכל מה שנותר זה החיוך של ויליאם.

הכול בתוכי געש, רציתי לחנוק אותו באותו הרגע! לא לאפשר לו לצאת מהחדר הזה

הרגשתי איך הראש שלי מתמלא בזעם עז, קפצתי עליו מטיח אותו בחוזקה על הקיר, מצליח לפורר חלקים מהקיר שנופלים על הרצפה, אני אוחז בצוואר שלו בחוזקה, מצמיד אותו לקיר וממשיך ללחוץ.

אך כל מה שקיבלתי ממנו זה חיוך כחול.

"ואני חשבתי שאנחנו מתחברים מחדש..." הוא אמר זחוח

"תסתום כבר!" צעקתי עליו, עדין גועש

"ומה אתה רוצה לעשות לי?" הוא שאל בזמן שאני ממשיך להחזיק אותו ככה

"אני שונא אותך!!" צרחתי

"מעניין..." הוא אמר, תופס את היד שלי במפרק ולוחץ עלייה חזרה, הדבר גורם לי לשחרר את האחיזה שלי ממנו והוא מצליח להשתחרר, הוא קיפל את היד שלי במהירות מאחורי הגב שלי, שמעתי את העצמות שבתוכה נשברות, הוא היה קרוב אלי, מסתכל לתוך העיניים שלי

הגוף שלי צעק אלי, מרגיש את הכאב הזה בתוכי

"אתה יודע מייקל, תמיד חיבבתי אותך, תמיד, זה לא עומד להשתנות. אתגרת אותי מהיום הראשון שיצרתי אותך, הרגשתי שאתה הטיפוס השורד שמצאתי אותך גוסס באיטיות אי שם באפריקה ואתה עדין בועט חזק יותר מכל השאר. אתה ייחודי מידי בשביל שאני אשחרר אותך" הוא אמר לוחש לתוך האוזן שלי... הפה שלו היה בתוך הצוואר שלי, מרגיש איך השיניים שלו ננעצות בתוכי, חותכות את הבשר שלי, קורע חתיכה ממני, גורם לדם שלי לפרוץ החוצה במהרה...

זה כאב, הרגשתי איך הכוחות שלי בורחים החוצה יחד איתו..

ויליאם שיחרר אותי, הדם שלי המשיך לרדת במהירות, הסתכלתי עליו, מנסה לעטוף את הצוואר שלי

הוא ליקק את השפתיים שלו, החיוך שלו היה קטלני

"אתה תהיה בסדר, רק קצת יותר רעב" הוא אמר בשקט

"לעזאזל!!" צעקתי, מרגיש עדין את כל הגוף שלי רועד מעצבים על היצור הזה.

ויליאם צעד בצעדים איטיים לדלת, פותח אותה, ומשאיר אותי בתוך החדר הזה לבד...

ממשיך לדמם עד שהדימום נפסק. היד שלי נשארה שבורה עדין, לעצמות שבורות לוקח יותר זמן להחלים... אבל עכשיו אני זקוק לעוד דם.

המשחקים שלו עולים לי יקר מידי!

 

 

 

noam tal
26/01/2019 15:05
נהניתי מסגנון הכתיבה
Jenny
26/01/2019 16:53
תודה רבה, מעריכה מאוד :)
IM AL
26/01/2019 17:00
קראתי כעת את ט, י ברצף וזה פשוט כל כך כף.
Jenny
26/01/2019 17:10
תודה רבה לך שאתה ממשיך לעקוב :))
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: