עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
אילנהאורjulisee from the heartהדסThe dark
IM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy DrakeThelseאביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
-To Do List-
- לסיים תואר ׁׁ(V)
- צניחה חופשית (Vׂ)
- להפסיק לעשן (V)
- ללמוד לאהוב את עצמי
- להפסיק לאהוב אותו (V)
- להאמין
- לכתוב ספר
- לברוח לאי בודד
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


פרק 2

01/01/2014 09:41
Jenny
סיפור

ישבתי על ספה שחורה גדולה וחדר עם ווילונות כהים וכבדים שכיסו את החלון שהיה מאחורי,

השעון הענקי שהיה תלוי על הקיר מולי תיק-תק בדממה שהיתי בה ויכולתי לשמוע את הלב שלי

מתחיל להלום באותו הקצב, קצב אחיד ומפחיד.

השעון הראה 08:00 זהו הטיפול פסיכולוגי הראשון שלי.

ד"ר ג'ון, כמו שהוא הציג את עצמו היה בתחום כבר 30 שנה ועסק הרבה בעבודה עם בני-נוער בעייתיים,

הוא הגיע מקנדה ונראה כמו אדם שבאמת הבין דבר או שניים.

הוא היה בעל זקן בצבע אפור ושיער בצבע תואם.

העיניים שלו היו מלאות תבונה. הוא הסתכל עליי ורשם כמה דברים במחברת שלו

בחרתי לשבת על הספה בנקודה הכי רחוקה ממנו, הרגשתי יותר נוח שהייתי רחוקה מאנשים.

"הייתי רוצה שנתחיל בכמה שאלות פשוטות" אמר ד"ר ג'ון

מה שאילץ אותי להסתכל עליו

"אני אשאל אותך שאלות על עצמך ותעני לי בכנות כמה שרק תוכלי בסדר?"
הוא לחץ את העט שלו על הדף וחייך.

"ואם אני לא לא אוכל לענות?" שאלתי בלחש

"אז נעבור הלאה. מוכנה?"

לקחתי נשימה עמוקה ושילבתי את שתי ידיי כאילו שוב מנסה להגן על עצמי

"בת כמה את?" הוא שאל מבלי להרים את מבטו מהדף שהיה מולו

קימטתי את הגבות שלי הוא בטח צוחק

"18" עניתי

"את אמורה להיות בכיתה י'ב?" "כן"

"את גרה עם אמא שלך?" "כן"

"יש לך חברים קרובים?" "לא"

"את יודעת למה את נמצאת כאן?" הוא שאל והפעם הרים את מבטו

"כי אני חייבת..." לחשתי

"את נמצאת פה מבחירה"

"אני לא! אמא שלי החליטה לאשפז אותי כאן!" הגנתי על עצמי

"זה לא בית חולים, את לא מאושפזת כאן. זה מקום טיפולי בשביל שתוכלי להחלים"

"אני לא חולה" אמרתי בכעס

ויכולתי להרגיש את הדם שלי מתחיל לזרום בקצב בתוך הורידים שלי

ואת הלב שלי מתחיל לפעום מהר כל כך

"הכל בסדר איתי" אמרתי ובפעם כבר היה אפשר להרגיש את הכעס שלי

"על מה את כל כך כועסת?"

"על המצב הזה!" "ואיזה מצב זה?"

זרקתי לעברו של ד"ר ג'ון מבט מאשים אתה בטח צוחק עליי

"אין לי מה להגיד".

סובבתי את מבטי ונעצתי מבט חודרני בדלת שהייתה מולי.

בשאר הזמן פשוט ישבתי שם ולא הגבתי, לא לשאלות ולא לשום דבר שהוא רצה ממני

העברנו את הזמן בישיבה, בתוך הדממה הזאת בחדר.

שהזמן נגמר ד"ר ג'ון קם ממקומו והושיט לי מחברת אדומה היא הייתה בעלת כריכה קשה

"אני חושב שזה הכל להיום, אני רוצה שתיקחי את זה איתך.

זה יהיה היומן שלך, תכתבי את כל מה שאת מרגישה כאן" התבוננתי בו כמו טיפשה

למה נראה לו שאני הטיפוס שכותב?

"אני יודע שזה אולי מוזר בהתחלה אבל תיקחי את זה איתך."

לקחתי מידו את המחברת ויצאתי מהמשרד בהרגשת זעם שעדין געשה בתוכי.

הלכתי ישירות לחדר שלי וזרקתי אותה בתוך השידה.

"איך היה הטיפול הפסיכולוגי שלך?" שאלה קייט בזמן שסידרה את השיער שלה אחרי מקלחת

"אני לא רוצה לדבר על זה"

קייט הסתובבה אליי ובחנה אותי במבט קר

"זה לא כזה נורא".

גלגלתי את העיניים שלי לעברה ונשכבתי על המיטה

שמעתי את קייט יוצאת והדלת נסגרה, נשארתי לבד.

לקחתי נשימה עמוקה וכל מה שרציתי זה את הסיגריות שלי וקצת פרטיות שהייתה חסרה לי.

 

 

הזמן במקום הזה באמת עובר לאט.

למרות שסדר היום כאן הוא מאוד חשוב, והם חוזרים ואומרים את זה שוב ושוב...

אנחנו קמים בבוקר אוכלים ארוחת בוקר מסודרת, ממשיכים לפעילות בחצר בקבוצות של 5

ומשם מתחלקים לטיפול פסיכולוגי יום-יומי.

ארוחת צהריים, עוד פעילות של יצירה ועבודה על התחברות ל''אני הפנימי'

ואז שוב ארוחת ערב וקבוצת תמיכה נפשית לכל המעוניינים סביב מדורה ומרשמלו.

בנוסף לזה יש כאן רכיבה על סוסים וטיפול בסוסים, אין לנו גישה לפלאפונים או אינטרנט

ניתוק מהעולם החיצון זה המוטו כאן.

"היי", הרמתי את מבטי וראיתי את דניאל עומד מולי

שכרגיל נראה מאוד מחויט למקום הזה.

הוא לבש ג'ינס כחול כהה וחולצה מכופתרת אפורה

"אני יכול לשבת איתך?"

הוא שאל והתיישב על הספסל לצידי.

"אני לא חושבת שאמרתי שאתה יכול" מלמלתי ביאוש.

"שאלתי מנימוס"

גלגלתי עיניים והמשכתי פשוט לבהות על ההרים.

"את אוהבת את הטבע?"

"יש פה משהו אחר חוץ מזה?"

דניאל צחק "טוב את צודקת."

היה לו צחוק מדבק והרגשתי שעולה על שפתיי חיוך לא רצוני

"אז את יודעת גם לעשות דברים אחרים חוץ מלזעוף?"

הסתכלתי עליו "אני לא זועפת"

"ברור שלא!" הוא אמר ושוב הייתה ציניות בקולו

"את נמצאת פה כבר שבוע, ולא דיברנו בכלל, את כל הזמן מתחמקת ממני"

"מתחמקת ממך?"

דניאל הסתכל עליי בעיניים הירוקות שלו מבטו היה עמוק ולרגע הרגשתי שהוא יכול לראות לתוכי, 

מה שגרם לי להילחץ ולהוריד את מבטי

"אני מלחיץ אותך עד כדי כך?"

"אל תדבר שטויות". מיהרתי לענות

"אז אני אשמח שנשב לדבר"

"זה מה שאנחנו עושים כרגע לא?"

הוא שוב צחק "בסדר אז נמשיך לעשות את זה".

"איך את מרגישה?"

"כמו שהרגשתי תמיד, נפלא"

"אני שואל אותך ברצינות. אני לא ג'ון אני לא מנסה להוציא ממך את המכאובים שלך

אני שואל אותך בתור אני, דניאל"

"מה ההבדל?" דניאל העביר את האצבעות שלו בשיערו השחור ונשם עמוק

"אני הייתי איפה שאת באותו המצב, אני מבין איך זה. אני יודע"

"מה אתה יודע?" אמרתי לזלזול

"הייתי מטופל במקום דומה שאני הייתי בן 16, הייתי מכור לסמים"

החזרתי את מבטי בחזרה אליו "אני יודע כמה קשה זה לפעמים להתמודד עם השדים שלך.

אני הייתי כל כך מחוק בגלל השטויות שלי שחשבתי שאני עומד למות"

הוא לקח נשימה עמוקה,

"אבל יש אור בקצה המערה הזאת אני אומר לך, את חייבת לראות אותה"

"אז בגלל שאתה הצלחת למצוא אותה זה אומר שכולם יכולים?"

"כן" "ואם אני לא רוצה, ואם אני מעדיפה להיות ככה?"

הוא חייך "זה לא חיים".

"אז אולי אני לא רוצה לחיות" אמרתי בחצי קול

"את לא רוצה לחיות כי את מרגישה שאין לך למה לחיות, שאין לך בשביל מי"

"אני מצטערת אבל זה לא קונה אותי"

דניאל שילב את ידיו כמו שעשה באותו היום שהגעתי לפה

"את חושבת שאני רוצה לקנות אותך?"

"אני לא יודעת, אתה רוצה?"

"אני חושב שאת רוצה שאני ארצה לקנות אותך" הוא הוסיף וחצי חיוך התפשט על שפתיו

הוא היה גאה בעצמו 

"ממה אתה מרוצה כל כך?" שאלתי בכעס

"אני חייב ללכת. אני אשמח שנמשיך את השיחה שלנו מאוחר יותר"

הוא אמר וקם על רגליו משאיר אותי מאחור

ראיתי אותו מתרחק ונכנס פנימה.

הרגשתי מבולבלת עוד יותר ממה שהייתי במהלך כל השבוע הזה.

אבל דבר  אחד אני יכולה להגיד שכן אהבתי זה השקט, לא היו לי את כל ההפרעות שהיו לי במהלך בית הספר או במהלך יום רגיל.

החיים במקום הזה אם נגיד לא היו חופרים עם כל הקבוצות תמיכה האלה יכולו להיות קלים הרבה יותר.

רחוקים מכל מה שהפריע לי לחיות עד עכשיו,

הרצון שלי לפגוע בעצמי לא עבר אבל הוא בהחלט לא הרים את ראשו המכוער הייתי שקטה יחסית מזה זמן רב.


השיחות עם ד"ר ג'ון היו מאוד שטחיות האמת שגם לא היה לי מה להגיד,

שיחות על העבר הרחוק שלי ושל משפחתי לא היו מעניינות במיוחד, אמא חד הורית ובת יחידה

כנראה שהוא היה בטוח שאני מאשימה את אמא שלי במה שקרה לי, אבל אני לא.

אני מאשימה את עצמי הייתי יכולה להיות אחרת אבל עכשיו זה כבר מאוחר מידי ובשביל זה לא הייתי צריכה פסיכולוג שיגיד לי את זה.

אחרי ארוחת הערב יכולתי להישבע ששמעתי את ליאנה מקיאה למרות שהיא טוענת שזאת לא היא.

חשבתי אולי אני צריכה להיות שותפה טובה לחדר ולספר על זה למישהו מהצוות

אבל זה לא היה ממקומי. היא הייתה בחורה מקסימה

אבל מי אני שאוכל להגיד לה משהו. חוץ מזה יכול להיות שגם הייתי טועה וזה היה מכניס אותה לקום לא טוב בתכנית הטיפול שהיא עוברת כאן.

"היי" שמעתי את קולו של דניאל מאחורי

"היי" הסתובבתי אליו

"את מוכנה להמשיך את השיחה שלנו?"

הוא שאל ותפס את ידי והוביל אותי אחריו

כנראה שגם הפעם השאלה הייתה סתם מנימוס

הוא הוציא אותי שוב החוצה לאותו הספסל שישבנו עליו בצהריים רק שהפעם המקום היה מואר במספר בודד של פנסים והשמיים היו שחורים, אפשר היה לראות את הכוכבים במידה ומתאמצים

המקום היה מרוחק מבניינים או בתי מגורים אחרים מה שהעניק לזה את הקסם שלו.

הוא התיישב על הספסל וסימן לי לשבת לצידו

"אין לי מה להגיד" אמרתי ישר

"את רוצה שנמשיך סתם לשבת?"
"אני חושבת שקר סתם לשבת"

"את רוצה שנעשה משהו אחר?"

"לא".

"בסדר". אמר דניאל והרים את מבטו לשמיים, השמים באמת היו נקיים והיו מספר כוכבים שנראו בבירור ישבנו בשקט,

ולא היה לי ברור למה זה טוב כל הפעילות הזאת,

"מה אתה מנסה לעשות?"

אמרתי אחרי שתיקה ארוכה

"אני מסתכל על הכוכבים"

"אני רצינית, כל מה שיש לי להגיד אני אומרת לד"ר ג'ון וזה לא הרבה אבל זה המיטב, לכן אני לא מבינה למה ממשיכים לשלוח אותך אליי"

דניאל הוריד את מבטו והתבונן בי

"אף אחד לא שולח אותי אלייך, אני באמת עושה את זה כי אני רוצה להכיר אותך"

"אף אחד לא באמת רוצה להכיר אותי"

"למה את כל כך בטוחה בזה?"

"כי אם היית מכיר אתי לא היית מצליח להסתכל עליי מבלי לחשוב עליי דברים"

דניאל הניח את ידו על הרגל שלי ולחץ אותה בחום

דבר שהפתיע אותי מאוד

"אם את בורחת מעצמך זה לא אומר שכולם יעשו את אותו הדבר"

הוא אמר בחום.

זזתי באי נוחות והוא הוריד את ידו ממני

"את תרגישי יותר טוב אם אני אספר לך על עצמי?"

"מה עוד יש לך לספר לי?"

"אאוץ', את פוגעת בי. את לא חושבת שהסיפור שלי מעניין?"

"זה לא מה שאמרתי"

"אז אולי כדי שפשוט תקשיבי" הוא שילב את ידיו ולקח נשימה עמוקה מה שהעיד לי בבירור על כך שזה הולך להיות ארוך...

"הייתי ילד שמן" הוא אמר וישר הסתכל עליי מחפש תגובה כלשהי

"ו..." מלמלתי

"זהו. אמממ זה כל הסיפור שלי" הוא אמר בחיוך

מה שגרם לי לבחון אותו שנית, הוא לא נראה לי כמו שמן וקשה לי לחשוב שהוא היה כזה אבל זה לא סיפור גדול "אני מצטערת..." ניסיתי להגיב בצורה כלשהי על מנת שלא יחשוב שאין בי אמפתיה

"זה בסדר, האמת שזה התחיל ככה. החיים שלי התחילו בהיותי ילד שמן, זה משהו שאנשים תמיד בחרו להתמקד בו.

בגיל 14 החלטתי להירשם לקבוצת הכדורגל ולהתחיל להוריד מהמשקל שלי

אמרתי לעצמי שאני לא יכול להמשיך ולהיות ה'ילד השמן' ובאמת עשיתי את זה.

בהתחלה זה הלך לי לא רע, הצלחתי להוריד את הקילוגרמים המיותרים והרגשתי יותר טוב עם עצמי

היו לי יותר אנרגיות ויותר חברים, רק שהחברים שלי הם היו הבעיה האמתית

הם אלה שהחליטו שזה רעיון טוב להתחיל להשתמש בקצת מת' מה שבאותו הרגע אולי נראה כמו רעיון טוב, הפך מהר מאוד לסיוט שלי. הייתי הטיפוס המתמכר, התמכרתי כל כך מהר שזה סובב לי את הראש עד היום אני כמעט ויכול להרגיש אותו מוחק אותי ועברו שנים." דניאל עצר לרגע ולקח עוד נשימה עמוקה. העיניים שלי לא זזו ממנו

"בגיל 16 הייתי כבר מחוק ומכור לגמרי, הייתי מאוד קרוב למוות כאשר ההורים שלי מצאו אותי בחדרי, לקחתי מנת יתר. הם החליטו שזה זמן טוב לאשפז אותי במוסד גמילה ואז פשוט לעבור דירה לעיר אחרת כדי שאני אוכל להתרחק מכולם. בדיעבד שאני מסתכל על זה הם הצילו את החיים שלי, אני מודה להם על זה אבל בכל השנה שהייתי במוסד גמילה שנאתי אותם על הרגע הזה." המשיך דניאל

"חשבתי שאני לא אוכל להחלים לעולם, חשבתי שאני לא רוצה להחלים אבל אז ראיתי את כל הילדים האלה שהם היו בדיוק כמוני ושהם היו אבודים ופתאום הבנתי שאני יכול לשנות את זה.

אני יכול לעשות משהו טוב בשביל מישהו אחר.

שהחלמתי סיימתי את הלימודים שלי בבית ספר ונרשמתי ישר ללימודי תואר בפסיכולוגיה, והגעתי לכאן"

"אז אתה...?" "עדין לא" הוא ענה בחיוך "יש לי עוד קצת זמן"

העיניים שלו נצצו "אני מבין מה עובר עליכם, אני הייתי כל מה שאת מרגישה ואני יכול להגיד לך שזה כן משתפר" המשכתי להסתכל עליו

"את לא צריכה לבכות" הוא אמר ואז הבחנתי בדמעות, הדמעות ירדו מעיניי ואפילו לא הרגשתי את זה, דניאל התקרב אלי וחיבק אותי, אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שמישהו חיבק אותי שבכיתי. אני לא נותנת לאנשים להתקרב אליי לכן מצב כזה לא נראה לי אפשרי בעליל.

"את יכולה להיות בטוחה איתי" הוא אמר בשקט, שמעתי את זה כאילו שזאת הייתה לחישה באוזני

אולי כי זה משהו שמאוד רציתי לשמוע באותו הרגע.

"אני מצטערת..." מלמלתי ומיהרתי להתנתק ממנו ולנגב את הדמעות המלוחות שהבנתי שהן לא מפסיקות.

"אין לך על מה להצטער, אני מאמץ את החלק הזה בחיי, אני חושב שהוא הוביל אותי למי שאני כיום."

"אני מאוד שמחה בשבילך" הצלחתי לייבש את הדמעות

"מה שאני מנסה להגיד לך זה שבמידה ותרצי לשטף, לספר למישהו את יכולה לעשות את זה. אני לעולם לא אשפוט אותך על איך שאת".

המילים האלה שלו... זה כל מה שאי פעם רציתי לשמוע ממישהו.

זה כל מה שרציתי שיכירו בכאב שלי ולמרות זאת היה לי קשה לשמוע אותם, אולי כי זה הוא היה שאמר לי אותם.

01/01/2014 18:34
כתיבה יפה!!
אהבתי.
Jenny
01/01/2014 22:51
איזה כיף.
תודה רבה :)))
22/02/2014 15:48
יפה
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: