עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

החיים שלי, העולם שלי ומי שאני.

jennyno19887@gmail.com
חברים
אני ?אילנהאורjulisee from the heartהדס
The darkIM ALLoLaThe Cheshire CatCassidy DrakeThelse
אביחי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
-About Me-

לכל אחד מאיתנו יש צד אפל
גם לי יש אחד כזה.
-Music-
- Green Day
- Red Hot Chili Peppers
- Guns and Ross
- Three Days Grace
- Nightwish
- Nickelback
- Apocalyptica
- Within Temptation
- Slipknot
- Nirvana
- Lacuna Coil
- Shinedown
- Placebo
- AFI
Forever Yours
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 6.5
•  סוף
Broken
•  הקדמה
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  סוף
Broken Pieces
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  סוף
Fire and ice
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  סוף
-Songs By Me-
-Words Of Wisdom-
"Live The Life You Love"
-Lyrics From Songs-
I only wish you weren't my friend"
Then I could hurt you in the end
"I never claimed to be a saint
-Slipknot-
Fly Away


פרק 4

03/01/2014 07:49
Jenny
סיפור

נכנסתי לחדר וסגרתי אחרי את הדלת, ליאנה וקייט עדין לא היו בחדר

מיהרתי להוציא את הפיג'מה שלי ולהיכנס למקלחת.

אספתי את השיער שלי בקוקו גבוה ונתתי כהרגלי למים לזרום ולמלא את החלל באדים

נעמדתי שוב מול מראה שהייתה במקלחת והתבוננתי על עצמי,

העברתי על האצבעות שלי על הבטן שלי, שלושה שבועות ועדין חלק מהסימנים היו אדומים

כאילו נעשו ממש לפני כמה ימים, אחדים אחרים היו לבנים בהירים יותר

אבל הם כבר לא כאבו, הסתכלתי על פרק ידי עליו הקעקוע שלי

אפשר עדין לראות את התפרים הלבנים שמקשטים אותו, חמישה תפרים מסודרים גם הם בשורה

אחד אחרי השני, הם עדין כאן, אפילו שהקעקוע מנסה להסתיר אותם

אני והם יודעים היטב שהם שם...

 

"לא, בבקשה לא!" צעקתי בכל הכוח שגייסתי

"לא, תפסיק!!" ניסיתי להדוף אותו בכל כוחי

היד שלו גלשה על המותן שלי ולחצה אותי חזק יותר על המיטה

הוא היה כבד כל כך... ניסיתי להילחם בו ונעצתי את הציפורניים שלי בחוזקה

בכף ידו השנייה כשהוחזקתי בניגוד לרצוני, וצרחתי...

 

פקחתי את עיניי בבהלה, הנשימה שלי הייתה כבדה,

הרגשתי חנוקה , רעדתי, את גופי כיסתה זיעה קרה

לקח לי רגע להבין שאני נמצאת עדין במיטה שלי, כאן ב 'סאן'

"לא יתכן!" מלמלתי

החדר היה ריק, מיהרתי להסתכל על השעון הקיר בחדר, השעה הייתה 08:09

ארוחת הבוקר מסתיימת בעוד 20 דקות חשבתי לעצמי

החלפתי בגדים ומיהרתי להספיק להגיע לחדר האוכל שירשמו את הנוכחות שלי.

מצאתי במהירות את השולחן שקייט וליאנה ישבו לידו ביחד עם גיל ובר שתיהן היו חדשות כאן.

בר לא אהבה לדבר לכן לא ממש ידעתי עלייה הרבה חוץ מזה שהיו לה התקפי זעם חריפים

בגללם היא נמצאת כאן, היא הייתה בת 15 ורוב הזמן הייתה כועסת על העולם

גיל לעומת זאת אהבה לדבר על עצמה, היא הייתה גבוהה מאוד ושזופה

הסיפור שלה היה קשה מאוד, היא עברה התעללות מצד אימא שלה במשך הרבה זמן עד שהסבים שלה לא לקחו אותה להתגורר איתם, האמת שהיא הייתה טיפוס אופטימי מאוד בגלל זה הופתעתי למה הם החליטו לשלוח אותה לכאן, אבל מצד שני אולי גם לה היו סודות שהיא בחרה לא לשטף את הקבוצה בהם.

התיישבתי לצידה של קייט. "בוקר טוב!" אמרה קייט באושר שלא היה מאפיין אותה.

"היי כולם". ניסיתי להוציא חיוך שנראה אפילו לי מאולץ יותר מידי, עדין רעדתי ממה שקרה מקודם "איך היה?" שאלה קייט

"מה היה?" שאלה גיל ושתתה מיץ מכוס גבוהה שהחזיקה בידה

"דניאל לקח אותה לדייט" צחקקה קייט

"ואוו" הגיבה גיל באושר עילאי

"זה ממש לא דייט!" מיהרתי להגן על עצמי והרגשתי שמצב הרוח שלי משתנה, כעסתי.

"אוקי, זה לא דייט" אמרה קייט

"רציתי לספר לכן משהו" חזרה קייט לשיחה שניהלה מקודם

וכולנו הבטנו בה בשתיקה "משחררים אותי הביתה" היא אמרה באושר

"מזל טוב!" אמרנו כולנו פה אחד

"כן, כן השלמתי את התוכנית שלי, ד"ר ג'ון מאמין שאני אוכל להתמודד עם העולם האמתי"

"כל הכבוד" אמרה ליאנה ולחצה את ידה של קייט בחום.

שמחתי בשביל קייט, באמת ששמחתי אם כי אולי זה לא ממש נראה ככה

היא הייתה כאן כבר חצי שנה אני מתארת לעצמי שהיא בטח מאוד מתרגשת לחזור הביתה

למשפחה שלה, חייכתי בעצב

הייתי מאוד שמחה עם ליאנה הייתה מצליחה כבר לסיים את תוכנית הטיפול שלה ולחזור הביתה

היה לי חיבור מיוחד איתה, אולי כי תמיד יכולתי לראות את עצמי בה.

 

 

 

אחרי ארוחת הבוקר מצאתי את עצמי שוב על הספה במשרדו של ד"ר ג'ון, באותה הנקודה הרחוקה שתמיד הצלחתי למצוא בה נחמה, רחוקה מאנשים.

"איריס, איך את מרגישה?" שאל ד"ר ג'ון והרגשתי שקולו היה גבוה מידי

"אה?" חזרתי לעצמי

"שאלתי אותך כמה פעמים איך את מרגישה, את בסדר?" הוא ניסה שוב בעדינות יותר

העפתי את מבטי לעבר השעון שעל הקיר,

לדבר על זה, או לא לדבר על זה, לא לדבר על זה... המחשבות שלי התרוצצו בראשי

ד"ר ג'ון ישב מימיני ובחן אותי באין סוף סבלנות ובמבט מלא תבונה, הוא נראה כל כך רגוע שלפעמים הייתי מרגישה ששום דבר כבר לא יכול לרגש או להפתיע אותו.

לקחתי נשימה עמוקה, השעון שלו הפריע לי, הוא תמיד היה מפריע לי אני חושבת שהתחלתי לשנוא אותו, התיק-תוק שלו משגע אותי!

רציתי לצרוח בקולי- קולות.

הידיים שלי היו שלובות זו בזו וניסתי להימנע מתזוזות מיותרות, הייתי קפואה.

"היום זה קרה לי" לחשתי

"ומה קרה?" שאל ד"ר ג'ון

זרקתי לעברו מבט מפוחד ומיד חזרתי להסתכל על השעון ששיגע אותי

"זה לא קרה לי כבר הרבה מאוד זמן..." אמרתי שוב בלחש, ותהיתי האם הוא בכלל מסוגל לשמוע אותי, בזמן שאני ממלמלת לעצמי

"את רוצה לספר לי על זה?" הוא המשיך לעודד אותי,

נשכתי את השפה התחתונה שלי בכאב

"חלמתי עליו.." אמרתי ועצמתי את עייני בכאב

כאילו מנסה להתחמק מהמחשבה הזאת.

ד"ר ג'ון לא אמר מילה והרגשתי שהוא מנסה לתת לי את המקום שלי, את הזמן שלי

"חשבתי שזה לא יקרה לי יותר" הוספתי בכאב

"אני אוכל לעזור לך" אמר ד"ר ג'ון

"אני אשמח לעזור לך, אני רוצה לשמוע"

"אני לא יודעת... איך לספר" גמגמתי

"אולי פשוט תספרי איך שאת מרגישה" הוא הציעה בחום

והרגשתי את ליבי מחסיר פעימה

מעולם לא חשבתי לדבר על זה... מעולם לא דמיינתי את זה

לכן אני אפילו לא בטוחה איך בכלל להתחיל

"אני חושבת שהייתי בת 7" אמרתי ודמיינתי את עצמי בגיל הזה

ילדה קטנה, חסרת דאגות מיותרות ניסיתי לחזור לשם במחשבות שלי כל כך הרבה פעמים

אבל זה נראה רחוק כל כך.

"אני זוכרת שאבא שלי הגיע בשביל להיפרד ממני, אבל אני לא זוכרת את המילים המדויקות שהוא אמר לי, כל הזמן דמיינתי שהוא אמר שהוא יתגעגע אליי" אמרתי בכבדות

ממשיכה להסתכל על נקודה קבועה ברצפה,

"וזהו, לא ראיתי אותו מאז. אימא שלי לא דיברה עליו יותר ואני חושבת שבשלב מסוים הפסקתי לשאול אותה לאן הוא הלך.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי שהוא עזב אותנו לטובת אישה אחרת, לפי מה ששמעתי כנראה שיש לו עוד ילדים אבל זה לא משנה שום דבר"

הפסקתי לדבר ולקחתי נשימה עמוקה, ד"ר ג'ון  לא הגיב הוא היה קשוב אליי,

ידעתי שאני לא מחדשת לו שום דבר, אימא שלי דאגה בטח לפרט את כל זה לפני

שאילצה אותי להגיע לכאן.

"ומשם הכול הלך והשתבש..." הקול שלי התחיל לרעוד

ניסיתי לזכור שעליי לנשום, אין טעם ליפול לתוך זה.

"אימא שלי עבדה הרבה... היא היית חייבת... ולא הייתה לה ברירה אחרת"

קולי רעד, פחדתי שאני עומדת להישבר.

"הייתי בת 10" מלמלתי

"את רוצה שנעשה הפסקה?" שאל ד"ר ג'ון

"בלי הפסקות" אמרתי בתוקף

"המשיכי" הוא אמר בשלווה

 

 

 

"בהתחלה זה לא היה כל כך נורא, כלומר הוא רק נישק אותי, לפעמים... זה באמת לא היה כל כך נורא, אפילו לפעמים ציפיתי לזה" שהשלמתי את המשפט והרגשתי איך אני מגעילה את עצמי,

"אבל לא לקח לו הרבה זמן עד שהוא התחיל לגעת בי." הרגשתי את הגרון שלי מתייבש

"הוא הציג את זה כמשחק, תמיד כמשחק...

הוא ניסה להיות נחמד איתי, הוא ניסה אבל כש..." גמגמתי

"ביקשתי ממנו להפסיק, אמרתי לו שאני לא אוהבת את המשחק הזה... ניסיתי,

אבל זה רק עצבן אותו יותר, הטריף אותו..."

נשמתי עמוק ואם כל מילה זה רק הזכיר לי, החזיר אותי למקום שברחתי ממנו

"נתתי לו לעשות את זה." הדמעות שלי היו חנוקות בתוך הגרון שלי

ניסיתי בכל הכוח להמשיך ולעצור אותם.

"היית רק ילדה" אמר ד"ר ג'ון

"זאת לא הייתה אשמתך, את חייבת להבין את זה."

הדמעות שלי התחילו לפרוץ החוצה, הדמעות השקטות הכואבות שגרמו

לגרון שלי לצרוב

"יכולתי לצעוק חזק יותר, יכולתי להמשיך ולהילחם בו!" אמרתי בכעס

"דיברת על זה עם מישהו?"

"מעולם לא."

ד"ר ג'ון כתב משהו במחברת שלו ושוב הסתכל עליי

"כמה זמן זה נמשך?"

"לא הרבה." גמגמתי

"אימא שלי החליפה בין עבודות והיינו חייבים לעבור לבית אחר, רחוק יותר

מה שלא אפשר לו להמשיך ולשמור עליי בזמן שהיא הייתה בעבודה, אז זה היה הסוף של זה."

"אני מבין" אמר ד"ר ג'ון ובקולו נשמע חום

"אני מאוד מצטער שהיית צריכה לעבור את זה. אני מאוד מצטער שמישהו התנהג אליך בצורה כזאת אי- פעם והלוואי ולא היית צריכה לעבור את זה" הוסיף ד"ר ג'ון

המילים האלה... כאבו לי, הן הציתו רגשות שאני לא חשבתי שקיימים בי, רגשות שאולי לא זכרתי שהיו תמוהים בי.

הדמעות שלי המשיכו לרדת, עדין שקטות וכואבות.

 


 

הייתי מותשת, הייתי מותשת כמו שמעולם לא הייתי

רציתי רק להיכנס מתחת לשמיכה במיטה ולישון.

אבל פחדתי לעשות את זה. פחדתי שאני חוזרת למקום האפל הזה ששלט בחיי כל כך הרבה זמן

הרגשתי כמו אחרי רעידת אדמה, פתאום הכל רעד והקירות שלי נפלו,

מעולם לא חשבתי שאני אספר על זה למישהו, למה בכלל סיפרתי? למה דווקא עכשיו?

המחשבות שלי לא הניחו לי לנפשי, ידעתי מה אני צריכה לעשות, ידעתי מה היה יכול

לעזור לי לא לחשוב מה יעזור לי להשתחרר...

אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי, ידעתי שאני לא יכולה לחתוך את עצמי לא כאן.

לא עכשיו, זאת הפעם הראשונה שלא חתכתי זמן ממושך כל כך, ובכל זאת הסיוטים חזרו כמעט מיד

תהייתי האם זה קשור אחד לשני, תהייתי האם ככה זה יהיה מעכשיו?

ברגע שאני אפסיק לחתוך זה יחזור, אני אצטרך לחוות את זה שוב, ושוב, ושוב?...

הרגשתי את הענן הערפל השחור שלי מתחיל לכסות אותי...

הרגשתי רע.

צעד אחד קדימה, שמונה צעדים אחורה...

שכבתי במיטה וניסיתי להרגיע את המחשבות שלי, ברגע זה התחרטתי שאין לי אפשרות לקחת את הגלולות לשינה שלא אימא שלי שאני אוכל בכל זאת להירדם למרות הפחד

המחשבות המשיכו להתרוצץ במוחי

והמילים שחזרו על עצמן היו שלו, של דניאל 'האם את מוכנה להתחיל לחיות?'

רוצה אבל לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בהם...

הסתגרתי, ורציתי לברוח

הדיכאון שלי עלה על פני השטח וזה קרה מהר כל כך

ביליתי את כל היום בעולם הכל כך מוכר הזה שלי, במקום שברחתי ממנו

גליתי שלא הייתי חזקה כמו שחשבתי ושאחרי שלוקחים ממני את כל מה שיכולתי

להתגונן איתו הרבה יותר קשה לי להתגבר על הכאב שהייתי בטוחה שנפטרתי ממנו.

הייתי ילדה קטנה, אותה ילדה קטנה שנותנת ליצור הזה לשלוט בחיים שלה.

פחדתי לחזור לבור הזה ללא תחתית, הייתי לבד מול המחשבות שלי

הייתי לבד מול השדים שלי.

בשלב כלשהו הצלחתי להירדם, אני חושבת שהצלחתי להדאיג את ליאנה וקייט

ואולי את הצוות שכן שלח מידי פעם מישהו שיבדוק שאני עדין בחיים

אולי ד"ר ג'ון כבר הספיק לעדכן את כולם שיכול להיות שאני אשקע עמוק לתוך עצמי

חשבתי האם דניאל כבר שמע, והאם זה יהיה הרגע שבו הוא יתחיל לרחם עליי

וישכח את המילים היפות שאמר לי.

 

בבוקר הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה, גררתי את עצמי למקלחת

כל מה שרציתי כרגע זה מקלחת חמה, כזאת שתשאיר צבע אדום על העור החיוור שלי

כזאת שתצליח להעיר אותי.

ידעתי שפספסתי את ארוחת הבוקר וכנראה הולכים לצאת עליי בגלל זה,

אבל גם זה לא הדאיג אותי לבשתי טרנינג וגופיה שחורה

רציתי לחזור הביתה להרגלים שלי, לסיגריות, לשתייה ותערים שלי

רציתי להרגיש משהו, הייתי חסרת תחושה מפוחדת

פתחתי את הדלת החדר שאוכל לצאת לנשום קצת אוויר אחרי המקלחת הרותחת

"מה קרה לך?" הוא נשמע כועס

הרמתי את מבטי ובדלת עמד דניאל

כמו תמיד נראה נפלא, שיערו השחור היה רטוב והוא לבש הפעם ג'ינס משופשף וחולצה שחורה

המראה האהוב עלי.

"היי.." אמרתי בקול קטן

הוא לא חיכה להזמנה מיוחדת וישר נכנס לחדר סוגר אחריו את הדלת

זזתי טיפה כדי שיוכל להיכנס

"הכול בסדר?" הוא שאל בדאגה וחיבק אותי

צמרמורת גלשה על גופי

"אני בסדר" מלמלתי

"את נראית מאוד חיוורת" הוא ציין בדאגה

"אני מצטערת" התנצלתי ואפילו לא הבנתי למה, הרי אני תמיד חיוורת, מאוד או פחות זה לא כזה משנה, הייתי כמו רוח רפאים

דניאל תפס בי ומשך אותי קרוב עוד יותר,

"אל מה יש לך כבר להתנצל?" הוא נשמע כועס

משכתי בכתפיים שלי

"אני לא מבין, האם זה משהו שאני עשיתי?"

"לא!" אמרתי נחרצות

רק המחשבה הזאת גרמה לי לבחילה, הוא לא כמוהו, הוא לא יכול להיות, נכון?

"למה אתה כאן?" שאלתי וניסיתי לחייך
הפנים שלו שדרו עסקים עסקים כרגיל

"דאגתי לך"

"אז עוד לא שמעת?"

דניאל לא הגיב

"ברור שאתה יודע" זזתי ממנו באי נוחות והוא שחרר אותי הלכתי לכיוון החלון שבחדר

ונעמדתי מולו דניאל התקרב אליי ונעמד לצידי, לא נוגע בי

עמדנו שם בדממה מוחלטת

"אני לא מתכוון לשאול אותך שאלות" הוא אמר ושבר את השתיקה שהיינו שזורים בה,

זרקתי לעברו מבט, חששתי מפני זה שאהיה חייבת לספר גם לו, לא הייתי מסוגלת

להתמודד עם זה, הייתי מעדיפה שהוא גם לעולם לא ידע

"אבל אני כן רוצה שתביני משהו" הוא הפנה את מבטו אליי

ולקח נשימה עמוקה.

"איריס, את מאוד חשובה לי. אני סיכנתי את העבודה שלי כאן כי חשבתי שאת שווה את זה"

קולו כרגיל היה עמוק כל כך,

"אני מאוד רוצה שתרצי להילחם, אני רוצה שתרצי לחיות." הוא אמר וחיוך מתוק עלה על שפתיו

המילים שלו תמיד ידעו להשפיע עליי גם אם הוא ידע ועשה את זה בכוונה

וגם אם לא.

"זה קשה" מלמלתי לעברו

"אני יודע, אני יודע אבל אני אמין בך, יש לך את הניצוץ הזה של החיים" הוא אמר ושוב התקרב אליי

הידיים שלו עטפו אותי בחום וביטחון.

 

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: